בית משפט עליון כמוסד פילוסופי
22/09/2010
חיכוך יכול להיות בריא. עובדה, כל הרעיון של בלמים בנוי על חיכוך. בית משפט עליון לערעורים יוצר נקודת חיכוך חדשה. דורית בייניש רוצה שהיא תהיה בריב, לא בוויכוח.
חיכוך יכול להיות בריא. עובדה, כל הרעיון של בלמים בנוי על חיכוך. בית משפט עליון לערעורים יוצר נקודת חיכוך חדשה. דורית בייניש רוצה שהיא תהיה בריב, לא בוויכוח.
כדורגל נשים אולי משעמם אבל הוא מספיק חשוב כדי שנילחם עליו. יש כמה דברים שניתן לעשות כדי להפוך אותו לאטרקטיבי יותר, בלי לחכות להתפתחות של הכדורגלנית המצויה למכונת כדורגל מהירה, חזקה ומשוכללת.
כניסה של יותר ויותר נשים למודעות (אם לא למעלה מזה) בנושא כדורגל היא האינטרס העליון של מוסדות הכדורגל בעולם: פיפ”א, אופ”א וכל הקוממבולים. זהו הבסיס הפיננסי עליו נשענת האסטרטגיה העסקית של תעשיית הכדורגל העולמי. לא פחות
ראיון מטלטל עם הבלוגרית הפיננסית איב סמית, שמתארת איך תאוות בצע מאיימת על יציבות הכלכלה העולמית. כמה מטלטל? עצר אותי מלכתוב על כדורגל.
'קשמיר' של לד זפלין הוא שיר מהפנט. המוטיב שלו כל-כך דומיננטי שהוא משתלט עליך. תראו איך הוא משתלט על הכנרת לוצ'ייה מיקארלי, בביצוע עם ג'טרו טאל
שליטה עצמית היא המפתח לחרות, כך אפשר להבין מקריאת ההגדה של פסח. הווה אומר, שחק אותה ביציאת מצריים
כשהעולם המערבי חגג עם סרג’נט פפר, אנחנו יצאנו למלחמת ששת הימים. כאשר הם שרו סטרוויי-טו-האבן, אנחנו שרנו על מלכות החרמון. איך משפיע עלינו המחסור בסיקסטיז?
ג'ורג' אורוול מנסה להסביר מהו בעצם פשיזם, במאמר שפורסם בטריביון של לונדון בשנת 1944, עמוק לתוך מלחמת העולם השנייה. תרגמתי את המאמר לעברית.
המאמר נכתב ב-4 בנובמבר 2002, יום השנה ה-7 לרצח יצחק רבין, ופורסם לראשונה בבלוג שלי ב-28.10.2009, בסמוך ליום הזיכרון הממלכתי ה-14 לרצח.
זה לא פוסט על כתיבה פרובוקטיבית באופן כללי אלא על הגב' חנה ארנדט, שמרבה להיות נוכחת בפוסטים בדה-מרקר קפה ובכלל
כמה מחשבות שעלו אצלי בעקבות העיסוק בדוח של שוברים שתיקה: איזו שתיקה הם שוברים בדיוק? מה המטרה, לעזאזל? של מי האינטרס?
ב-14 ביוני 2009, כשלושה חודשים אחרי שנבחר לראשות הממשלה, וכחצי שנה לאחר שברק אובמה נכנס לבית הלבן, נשא בנימין נתניהו את 'נאום בר אילן'. שם הוצגה למעשה מדיניותו ארוכת הטווח למזרח תיכון חדש. כך הסברתי יום אחרי הנאום.
רשמי מפגש טעון עם בני משפחה מהצד השני של המפה הפוליטית, חודשים ספורים אחרי רצח רבין, בפרספקטיבה של יותר מעשור ואחרי מהפך דעות.
פורסם לראשונה בבלוג kדורגל 2.0, באתר הכדורגל ספורטאנטר, ביום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל וחללי פעולות האיבה תשס”ח, שנת ה-60 למדינת ישראל
מאמר נוסף של הסופר דויד גרוסמן, הפעם ביום הראשון להפסקת האש במבצע 'עופרת יצוקה' (היום שאחרי). בסופו של חשבון, זהו מאמר חלול.
כל טיל נוסף שנורה לאחר תחילת המבצע הצבאי הפך את העופרת ליותר יצוקה. למה הם המשיכו לירות? לדעתי, יש רק שתי תשובות אפשריות
בשלהי מבצע 'עופרת יצוקה', פגע פגז של טנק ישראלי בבית משפחת אל-עייש בעזה. שלוש מבנות המשפחה נהרגו במקום. האב טילפן לעיתונאי הישראלי שלומי אלדר וזעק נואשות לעזרה. השיחה הועברה בשידור חי בטלוויזיה הישראלית.
איך יכול להיות שבמאה ה-21 אף לא אחד מ-20 המנג’רים בפרמייר-ליג באנגליה טורח לענות ל-3 שאלות בנושא הומופוביה?
במהלך מבצע 'עופרת יצוקה' נזכרו כמה שמאלנים שחיבקו את עזה, שאולי צריך לחבק קצת גם את שדרות. הם שיתפו את החוויה ואני הגבתי.
חשבתי בימים האחרונים על בוב דילן, אבל לא רציתי לברוח אליו. להיפך, רציתי להמנע ממנו, להתרחק. בכלל לא רציתי לקרוא כי הרגשתי שקראתי מספיק לעת הזאת. רציתי רק מוסיקה שתתאים לאוירה האפלה של ‘עופרת יצוקה’.
המלחמה בעזה מסעירה את האינטרנט. בין דברי הטעם ודברי השטות, אני חושב שזיהיתי נוסחא מאוד מוזרה מצד שמאל.
ביום החמישי למבצע 'עופרת יצוקה' פרסם הבלוגר והאקטיביסט הסמולני, יגאל שתיים, פוסט תוקפני נגד המבצע. זו היתה הפעם הראשונה בה נתקלתי בתופעה שלימים כיניתי 'סמולניזמוס'. הגבתי לו בפוסט משלי, פסקה אחרי פסקה. תוך שעה בערך נחסמתי אצלו. להלן הפוסט.
מבצע 'עופרת יצוקה' נכנס ליומו השלישי. הדברים לא קלים לעיכול. הסופר דויד גרוסמן מוביל מתקפה פובליציסטית להרגעה. אני זורם איתו, עם קורטוב של ביקורת (הפעם הראשונה שכתבתי על דויד גרוסמן).
ההתנתקות של ישראל מרצועת עזה העמידה את הערבים הפלסטינים בפעם הראשונה בסטאטוס של “יש ברירה” אפילו בעיניהם של שמאלנים קשים. נכתב במוצ”ש 27.12.2008, היום הראשון למבצע ‘עופרת יצוקה”.
