חודשים ספורים אחרי רצח רבין נכחתי בלוויה של דודי אלכס, אחיו הבכור של אבי, שנפטר לאחר מחלה ממושכת. לאחר הלוויה יצא כך ששתי בנות דוד שלי, מצד אח נוסף של אבי, ובני זוגן הצטרפו אלי בנסיעה לתל-אביב, מה שחייב אותי להיכנס לעיר כדי להוריד אותם בתחנה המרכזית, שם יוכלו לקחת אוטובוס הביתה – כל זוג להתנחלות שלו.
אלכס נקבר בקיבוץ שהוא היה בין מייסדיו ובו חי מאז העלייה על הקרקע ב-1937 ועד יום מותו. אחרי הלוויה התכנסה המשפחה באולם של הקיבוץ. המפגש היה אינטימי, עצוב וגם מתוח – לפחות כך אני הרגשתי.
זאת היתה הפעם הראשונה אחרי רצח רבין שנפגשנו כולנו, האגף החילוני-שמאלני של המשפחה והאגף הדתי-ימני.
לאחר הלוויה וההתכנסות אמי העמיסה עלי את הטרמפיאדה הזאת – שתי בנות דוד ושני בני זוג. ארבעה מתנחלים באוטו שלי, כל אחת ואחד דעתן משוכלל.
החלטתי שאני לא פותח בשיחה. על כל ענייני המשפחה ממילא דיברנו כמה שעות, אך זה עתה, ועל פוליטיקה ממש לא היה לי חשק לדבר איתם. רצח רבין היה עדיין טרי, הלחיים עדיין לחות, הכעס לא התקרר. חששתי ממריבה, מה שלא בא בחשבון.
הנעתי ושמתי מוסיקה. משהו סולידי, כדי לא לחולל ויכוח על עניין הרפרטואר וכדי להימנע מאיזו מהדורת חדשות או מבזק מעוררי דיון.
לא הספקתי להגיע לשער הקיבוץ, משהו כמו 300 מטרים, כאשר בנות דודי התחילו להציף אותי בשאלות. בני הזוג שמרו על פנים חתומות ושתקו בנימוס – בשלב זה. כל השאלות עסקו בדבר אחד – ‘מה חושבים בתל-אביב? מה האווירה בתל-אביב?’.
היה דיון חריף ומרתק שמתוקף החום המשפחתי היה גם מאופק. כלומר, היתה הקשבה. הדיון התנהל כל הדרך מהקיבוץ עד לתחנה המרכזית ולמועד יציאת האוטובוס האחרון ליעדים המסוימים, כאשר בנות דודי נאלצות ממש למשוך את בני זוגן מן המכונית שלי, כדי לא להחמיץ את האוטובוס האחרון. לאחת חיכו בבית 6 ילדים ולשנייה תשעה.
מכל הדברים ששמעתי ואמרתי בנסיעה הזאת, אני רוצה לשתף שניים;
1. קורבנות השלום, עד מתי?
באיזשהו שלב, אולי ליד עתלית, השתמשתי בנימוק של ‘קורבנות השלום’. אז הבנתי אותו וקיבלתי אותו כפשוטו. אם אני מאמין בצורך להקריב למען האינטרסים של המדינה והעם, השלום הוא ודאי אינטרס ראוי. העובדה שאני חי פה ונמצא בקבוצת הסיכון (פעמיים עד כה אף ניצלתי) היא הוכחה שאני לא דורש מאחרים סיכון שאני לא לוקח על עצמי. יש לי זכות להשתמש במונח הזה. הם לא התווכחו איתי על כך.
בת דודי הבוגרת יותר שאלה אותי אז שאלה פשוטה – “עד מתי?”. עניתי בתחכום; “מה את רוצה, שאני אתן לך תאריך?!”. “לא”, היא ענתה, “אני רק רוצה לדעת איך תדע מתי די”. “אני אדע”, אמרתי לה.
2. האדמו”ר ג’ון לנון
הדיון מן הסתם היה משופע בציטוטים ובפסוקים כאלה ואחרים של חז”לינו ואחרים. ברגע מסוים, אולי בסביבות נתניה, ציטטתי את הפסוק “תנו צ’אנס לשלום” מאת האדמו”ר ג’ון לנון שליטא, שהוא אחד מהחז”ל שלי.
“להבדיל אלף אלפי הבדלות”, פלטה מייד בת דודי הצעירה יותר, שהיא קצת יותר דעתנית מאחותה. זה היה מנוף לנאום נמרץ מצדי, שנמשך בערך עד שפיים, על התנשאות דתית ועל עגלות ריקות ומלאות וכיוצ”ב.
לאחר שנפרדנו, שם בתחנה המרכזית בתל-אביב, בדרך חזרה הביתה, לבד במכונית, חשבתי על השיחה המדהימה הזאת (שהיה לה גם המשך מרתק). בסמוך לגשר הירקון חזרתי במחשבות לג’ון לנון זצוק”ל ולפסוקו הנודע, שאני מאמין בו בכל לבי.
בפנייה ימינה מדרך חיפה לשדרות רוקח, נזכרתי שבעצם לנון אמר “תנו צ’אנס לשלום” ולא “תעשו שלום בכל מחיר”.
אז איך סוגרים את הסיפור?
חשבתי להשאיר את הפוסט בלי התובנות (אליהן הגעתי במשך הזמן שחלף מאז). אבל, בסופו של דבר, בחרתי בכל זאת לנעול את הפוסט עם תקציר תובנות, כדי לחסוך (אולי) בתגובות מסוג מסוים.
ולהלן;
פירוק התנחלויות זה צ’אנס לשלום. לדעתי, רוב מכריע של המתנחלים מבין את זה ומשלים עם זה. אני יודע איך אני רוצה שהמהלך הזה יתבצע (בקרוב הפוסט, בלי נדר).
אלא שפירוק ההתנחלויות לא יוכל להביא לסיום הכיבוש הצבאי ביהודה ושומרון ובבקעת הירדן. כי אין דבר כזה שלום עם קורבנות.
***
Give Peace a Chance – אודות השיר | המילים | הקליפ
השיר יצא לאור ב-4 ביולי 1969. בעוד חודש בדיוק ימלאו 40 שנה לאירוע שלא שינה את העולם.
טריוויה: את השיר War is Over, שנכתב ויצא לאור לכבוד כריסמס מספר שנים לאחר הקמפיין, הפיק פיל ספקטור שנשפט החודש למאסר עולם בגין רצח של אשה צעירה, לאנה קלרקסון.
