לא צפיתי בשידור הישיר של ‘נאום בר אילן’ של ראש הממשלה בנימין נתניהו. בני הבכור חגג אירוע והמחויבות של אבא גברה על המחויבות להיסטוריה. אבל קראתי מספר פעמים את הנוסח המלא של הנאום, שהופץ ע”י משרד ראש הממשלה, שמעתי קטעים ברדיו וצפיתי בחלקים מהנאום באינטרנט.
להלן התרשמויותיי…
נאום טוב. בחיי, ממש נאום לעניין. יכול להיות שאני נסחף קצת, אבל זה רק בגלל שממש לא היו לי ציפיות. בכל זאת ביבי, הלחיץ, המזיע, הלוחש באוזניים – מה כבר הוא יכול לחדש? איזו הפתעה הוא יכול להביא? והוא, לדעתי, אפילו לא נואם מוכשר. לגמרי לא.
חוץ מזה, אחרי נאום האובמה בקהיר, ביבי שלנו לא יכול לצאת גדול. אובמה דיבר אל מיליארד וחצי מוסלמים עצבניים וידע שיש ישראלי אחד שומע וצריך להגיב. נתניהו דיבר אל 5.5 מיליון יהודים פוסט-טראומתיים ואל אמריקני אחד שהוא חייב לו מענה.
מראש מדובר בהבדל בין מופע רוק לבין ישיבת ועד. טלפרומפטר יוקרתי סופר-קול מול דף סטנסיל מיוזע. לא היו לי ציפיות.
למען הסדר הטוב, חשוב לציין שאת נאום אובמה ראיתי לייב. חתכתי מהעבודה, כינסתי את הילדים, הבאתי מקדונלדס ופתחתי CNN. חגגנו את ההיסטוריה כמו שצריך. אחרי הנאום דיברנו עם סבא לקבל סיכום שלו. גם הוא אמר ‘נאום היסטורי’ והנכדים הקשיבו.
אין להתכחש, נאום בר אילן של נתניהו אינו נאום מבריק. להיפך הוא אפרורי, עייף, מרובע. מנוסח לעילא אבל ללא שמץ של מעוף. למרות זאת הוא יהיה נאום היסטורי מתישהו.
אולי בעוד אלף שנים כאשר הפלסטינים סוף סוף יסכימו לרעיון של שתי מדינות לאום. אולי אפילו מחר, אם הפלסטינים סוף סוף יסכימו לכך שהמדינה השנייה בחזון שתי המדינות היא מדינת העם היהודי.
המלצה ספרותית; לקרוא שוב את נאום בר אילן ולשים לב מתי נתניהו משתמש ביטוי מדינה יהודית ומתי בביטוי מדינת העם/הלאום היהודי.
למה הנאום טוב בעיני?
- כי הוא שם רק שני תנאים שהם מעבר לכל דיון, שצריכים להתקיים מראש. ראשון; הכרה של הפלסטינים שהפתרון הוא של שתי מדינות לאום. משמע מדינה ליהודים ומדינה לפלסטינים. זה בעצם שיעור באלגברה בסיסית; שתי מדינות זה לא מדינה וחצי ועוד חצי. שני; פירוז מוחלט של המדינה הפלסטינית. לא צבא, לא הסכמים צבאיים, לא בריתות צבאיות, לא צבא אורח. עיקור צבאי מלא תחת פיקוח מחייב.
מו”מ שאינו מתחיל מנקודת המוצא הזאת לא יכול להגיע לשלום כי השלום אינו מטרתו.
- כי אין בו איום. אין תג מחיר למקרי חס וחלילה, אין אזהרות גלויות וסמויות ואין נפנוף בכוחנו הצבאי. בהתחלה חשבתי שזאת טעות, שרצוי להגיש מראש מחירון אלים עם ריבית עצבנית. בדיעבד ביבי עשה נכון – אין צורך. המחירון שלנו ידוע, אולי יותר מאי פעם.
- כי יש בו תקווה. מצד אחד ליהודים, שיכולים עכשיו להיאחז שוב בתקווה (שהפלסטינים סוף סוף יסכימו), אחרי שלמעשה איבדו אותה. כלומר, אולי בכל זאת יכול להיות שלום. מצד שני לפלסטינים, שקיבלו תזכורת לכך שהיהודים מסכימים לשתי מדינות (החל מ-1947). העצמאות של הפלסטינים נמצאת במרחק שתי הסכמות יסוד. כלומר, אולי הפעם?!
- כי הוא שם את הנרטיב ההיסטורי בפרונט. שאף אחד לא יחשוב שרק בגלל השואה יש לנו זכות למדינת לאום בארץ ישראל.
- כי הסאב טקסט הוא פינוי התנחלויות. במו”מ לשלום שמתחיל בשני תנאי היסוד ומתפרש על פני כל השאר – ההתנחלויות הן חלק מהנושאים שפתוחים לדיון.
ההוכחה הכי טובה לכך שנאום בר אילן הוא נאום טוב, נכון ואפילו חדשני היא תגובת הבזק המשתוללת של הדוברים הפלסטינים (סאיב עריקאת ואילך).
ההסבר היחיד למתקפת הבזק האגרסיבית הוא חשש של “המנהיגות” הפלסטינית שמא הפלסטינים עצמם דווקא מתלהבים מן הנכונות הישראלית לחלוק את ארץ ישראל.
התגובה המהירה והעצבנית במיוחד של העריקאתים מיועדת לחסום כל תגובה חיובית מלמטה.
איפה החדשנות?
שני חידושים אני מוצא בנאום בר אילן של בנימין נתניהו;
ראשית, סימון המטרה של כל זה – שלום. לא מדינה פלסטינית היא היעד, אלא שלום. יש בכך הכרה ברורה שמדינה פלסטינית היא תנאי לשלום ולא יכול להיות שלום בלי עצמאות פלסטינית ובלי ריבונות פלסטינית על שטחי המולדת היהודית. החל מאתמול, מי שמתנגד למדינה פלסטינית (כלומר, לחלוקת הארץ) מתנגד לשלום. זאת המדיניות הרשמית של ישראל בהסכמה לאומית רחבה, כמעט גורפת.
שנית, החיבור של כל הפלסטינים תחת כנפי העם הפלסטיני. אין הבדל בין הפלסטיני בג’נין לפלסטיני באום-אל-פחם – שניהם פלסטינים על כל המשתמע מכך לענייני חלוקת הארץ ושלום בר-קיימא. החל מאתמול, סאיב עריקאת ואחמד טיבי נמצאים באותו צד של המו”מ לשלום בין היהודים לפלסטינים. שניהם צריכים להסכים לשני תנאי היסוד (הכרה ופירוז), המדינה הפלסטינית שתקום תהיה המדינה של שניהם. גם אם יגורו משני צדי הגבול שייקבע בין שתי המדינות.
