“בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”.
רוצה לומר, לעולם אל תיקח את החופש כמובן מאליו, גם אם הוא נראה לך כשגרה.
תמיד תהיה ערני ותדאג שהדורות הבאים ישמרו על ערנות.
ולמה כאילו? בכך כלול גם הצורך להתחבר לסבל שלפני יציאת מצריים, שבלעדיו קשה להבין עד כמה החרות היא חג. כי אולי ניתן להעריך את החרות גם ללא הבנת הסבל, אבל בלעדיה אתה עלול להתייחס אליה כאל מותרות. והיו דברים מעולם.
הווה אומר, שחק אותה ביציאת מצריים, חפור בחוויה כאילו אתה סובל שם יחד עם כולם.
לא צריך באמת לסבול כדי להעריך את החרות, אבל צריך מידה גבוהה של הזדהות עם הסבל על מנת לדעת עד כמה החרות באמת חשובה לך.
חופש זה כיף, איש לא יכחיש זאת. לעומת זאת, העדר חופש זה לא רק פחות כיף – זאת עבדות.
שהרי לא נאמר “ויצאו מהבאסה לסבבה”. “מעבדות לחרות”, נאמר.
יעני, חרות זה יותר מאשר נדמה לך במבט ראשון. לא בכל פעם שקשה לך צריך לקרוע את ים סוף.
במצב של עבדות אפילו את החופש להתלונן ולהתבכיין אין לך.
ויש, כמובן, את הפרדוקס המובנה הבלתי נמנע. כלומר, מה זה ה”חייב” הזה באמצע החופש?!
רק יצאתי ממצריים וכבר אני בחובות? מה איתו עם החופש המושלם? המוחלט?
והגדת לבנך – יאפ, חרות היא תמהיל של זכויות וחובות.
דרש פרופסור ישעיהו לייבוביץ’: המכונית היא ההמצאה החשובה ביותר במאה העשרים, מתוך שהעניקה לאדם את החופש להרחיק מביתו ולחזור אליו בזמן הגיוני, בעלות סבירה ובנוחות שהיתה שמורה רק לבעלי ממון.
ודרש על דרש הוא, שאם לא תקפיד על חובותיך כלפי המכונית ולא תציית לחוקי התעבורה – לא תגיע רחוק.
אל יהא אדם מסיק מכך כי שעבוד הוא חופש, כמאמר חוכמולוגים למיניהם. ואל יהא מסיק את ההיפך, שכל מה שמרגיש חופשי הוא אכן חרות, כמאמר חוכמולוגים אחרים.
כי כל חבל שאינו מתוח מרגיש חופשי. חבל שלא אתה קשרת לעצמך, אינך יודע את אורכו ואת חוזקו.
וזהו עצם העניין; שליטה אינה שעבוד, בתנאי שהיא שליטה עצמית.
יתר על כן, שליטה עצמית היא המפתח לחרות.
יוצא מזה שהפסוק מן ההגדה; “שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים” הינו בעצם תרגיל יוגה מומלץ.
פסח שמח.
