מעמדו של בית המשפט העליון הוא נושא מורכב מאוד. גם טעון מאוד. בית המשפט העליון הפך עם הזמן לבית משפט לערעורים. אני לא לגמרי מתמצא בכל המונחים המשפטיים, אבל נדמה לי שאפשר לומר כי בית המשפט העליון הפך מערכאה עקרונית לבג”ציאדה.
כמו תמיד, כאשר עקרונות פוגשים בפרקטיקה נוצר חיכוך בין חזון לבין בירוקרטיה. בין הראש הגדול לבין הפרטים הקטנים. במידה רבה זהו חיכוך בריא, המבטיח סוג של איזון.
בלמים בהגדרה בנויים על יצירת חיכוך.
כך נוצרה לה ההיררכיה של הרשות המבצעת – מראש עד לזנב המועצה המקומית – והיררכיה מקבילה של הרשות השופטת – מבתי הדין המקומיים והנושאיים עד ל-15 חברי הרכב בית המשפט העליון ובראשם נשיא ההרכב.
באמצע תקועה הרשות המחוקקת – הכנסת, הפרלמנט – שנבחר מלמטה כדי לייצג אותנו למעלה.
ההיררכיה של הייצוג היא מבנה פוליטי שמתחיל בבכירי המפלגה ויורד אל אחרון הפעילים. ההיררכיה של החקיקה קצת פחות ברורה, כאשר חלק מסמכויות החקיקה מואצלות על גורמי ממשל בדרגים הביניים ומטה, כגון עיריות ומועצות. ויש גם היררכיה של ייצוג משפטי, מול כלל הרשויות.
כלומר, כל הרעיון של הפרדת רשויות צריך להיקרא בעצם ‘הפרקטיקה של חיבור בין הרשויות’. ההגדרה כיצד מפרידים בין הרשויות היא אוסף של נקודות הממשק ביניהן.
ערעור משפטי הוא נקודת חיבור חשובה. ערעור הוא קריאת תיגר הן על הרשות השופטת, שנדרשת להצדיק את עצמה, והן על רשות המחוקקת, שנדרשת להוכיח את עצמה.
העובדה שפסיקה אינה בהכרח סופית וניתן לערער עליה היא חשובה מאין כמוה. מאושיות המשטר הדמוקרטי.
בהנחה שהפסיקה הראשונית, שעליה מערערים אינה מקרה של הטיית דין, והיא נשענת על חקיקה שמייצגת עקרונות, נגזר כי לכל עיקרון יכולות להיות כמה פרשנויות.
בשתי מילים; הכל יחסי.
***
נשיאת בית המשפט העליון, גב’ דורית בייניש, מקדמת מהפכה משפטית שעיקרה יצירת בית משפט לערעורים מתחת לבית המשפט העליון. לדעתי, יוזמה חשובה ביותר. התוצאה תהיה שבית המשפט העליון יתפצל לשתי ערכאות – אחת פרקטית ואחת עקרונית.
לראשונה לא תהיה הכנסת תקועה לבדה באמצע; בית המשפט העליון, בהיותו מוסד לעניינים עקרוניים, יצטרף אל הפרלמנט. כלומר, נקודת איזון/חיכוך חדשה.
אלא שדורית בייניש לא הולכת עד הסוף. כלומר, מהפכה וקוץ בה. הקוץ הוא בשאלה הפשוטה; איך מתמנים לבית המשפט העליון הזה?
בייניש רוצה להשאיר את המצב הקיים בו שופטי העליון מתמנים ע”י ועדה. זה בסדר באופן עקרוני, אלא שנשארת שאלה קטנה – מי ממנה את חברי הועדה?
באיזשהו שלב נקודת איזון הופכת לנקודת חיכוך. זה קורה כאשר יש אי בהירות (מחלוקת) לגבי טריטוריות, דהיינו סמכויות.
הועדה למינוי שופטים בצורתה הנוכחית כוללת את שר המשפטים, שני חברי כנסת, שני עורכי דין, נשיא בית המשפט העליון ושני שופטים עליונים. מינוי שופטים הוא תהליך שיש בו שלבים, אבני דרך, איזונים ובלמים. חלקו חסוי מעין הציבור. הכל בסדר, אבל ביסודו התהליך הוא מקצועי משפטי. התהליך אמנם מושפע מעט מרוחות צד כאלה ואחרות, אבל במהותו הוא מסננת מקצועית.
ערכאה של בית משפט עליון כמוסד פילוסופי, המתעמת/מתחבר/מתחכך עם הרשות המחוקקת יותר מאשר עם כל רשות אחרת, מחייב מהפכה גם באופן בו מגיעים אליה – מי יכול להגיע, איך יכול להגיע ולמה מגיע לו/לה בכלל.
כאן אני תקוע, כי אין לי פרוגראמה מקצועית רצינית לתהליך של בחירת ההרכב של מוסד משפטי עקרוני עליון. מה שאני כן יודע שהנוכחות של שני ח”כים בועדה, בדרך כלל אחד מהקואליציה והשני מהאופוזיציה, לא מספקת את החיבור הנכון בין החקיקה לשפיטה. ודאי כאשר בית המשפט העליון הוא ערכאה חוקתית. כלומר, רעיונית. בית משפט להרהורים.
לא יכול להיות שכל ההשפעה של הציבור על המוסד הזה תנבע משני ח”כים שמעורבים בתהליך.
קראתי קצת בויקיפדיה איך עושים את זה באמריקה. שני דברים תפסו אותי:
- את השופטים העליונים ממנה ראש המדינה הנבחר (הנשיא) כאשר מועמדיו צריכים לקבל אישור של הסנאט. כעת מכהנים בתשיעייה שני שופטים שמונו ע”י רונלד רייגן, שלושה ע”י ג’ורג’ בוש (האב), שניים ע”י ביל קלינטון ושניים שמונו ע”י ברק אובמה.
הטכניקה האמריקנית היא מצד אחד פוליטית לגמרי, כאשר השופטים ממונים ע”י הנשיא, מצד שני יוצרת פיזור מעניין, כאשר תחלופת השופטים איטית בהרבה מתחלופת הנשיאים. - בכל דיון משפטי המגיע לבית המשפט העליון של ארה”ב משתתפים כל תשעה השופטים העליונים המכהנים באותה עת. תמיד הרכב מלא. הטכניקה הזאת מבטיחה שכל שופט יפסוק בכל דיון. הוא חייב שתהיה לו דעה מנומקת בכל נושא שמובא בפני המוסד והוא חייב לבטא אותה.
המסקנה שלי מהשיטה האמריקנית היא שמינוי של שופטים עליונים למוסד שהוא חוקתי במהותו, הוא לא עניין מקצועי. השכלה וניסיון משפטיים הם כמובן תנאי סף, אבל נקודת המפתח היא הדעה, תפיסת העולם, של השופט העליון.
זה גם תואם את התחושות הבסיסיות שלי – שמוסד משפטי עליון שעוסק ופוסק בעניינים עקרוניים צריך להיות בעל ראייה רחבה עם יכולת לחשוב, לבחון, לדון ולפסוק על בסיס של מגוון חזונות. פלורליזם מחשבתי ורעיוני. דמוקרטיה.
ועדת מינויים, משוכללת ככל שתהיה, היא טכניקה שיכולה להבטיח רק את מימד המקצועיות, וגם זה לא באופן מושלם.
יכול להיות שהפתרון המקומי, הישראלי, צריכה לכלול גם מרכיב של ועדת מנויים מקצועית שתמנה חלק מסוים של ההרכב. אבל כל השאר צריכים לזכות במועמדות ולהיבחר בטכניקות אחרות שמשקפות גם דברים אחרים.
דורית בייניש מקדמת את הרעיון של בית משפט לערעורים ובית משפט גבוה לחוקה ופרנציפים. במקביל היא חוסמת את הדרישה לרפורמה באופן מינוי השופטים.
אני מבין מזה שהיא רוצה מוסד משפטי שהוא מעל, מעבר ומחוץ לכל דיון ציבורי, לא כל שכן משפטי וחוקתי – מוסד על טוטי טוטי. מה שאני רוצה זה ערכאה חוקתית שתהיה במרכז הדיון הציבורי כל הזמן.
בעצם, בשני המקרים בית המשפט העליון עליון הזה יהיה במוקד הדיון הציבורי. בשיטה של בייניש זה יהיה בריב, בשיטה שלי זה יהיה בויכוח.
עכשיו אני רק צריך להחליט מה השיטה שלי. רעיונות?
