הקדמה מאוחרת; הפוסט נכתב כאשר היה ידוע כי לבנה שטרן היא אם לצנחן פצוע. לאחר פרסום הפוסט נודע כי לא כך הדבר. לא תיקנתי את הנוסח המקורי, כי העיקרון עדיין נכון בעיני.
***
מוצ”ש 18.01.2009. קודם ראיתי את הכתבות מבית החולים שיבא, שם אושפזו בנותיו הפצועות של ד”ר עז אדין אבו אל-עייש. את מה שקרה בערוץ 10 בשידור ישיר (הסרט למעלה) ראיתי רק אחר-כך באינטרנט.
מי שלא ראה מי שלא התחלחל מי שלא בכה מי שלא אמר די לא מבין מה קורה פה.
עכשיו מודיע ראש הממשלה על הפסקת אש החל מ-2 בלילה.
בבית החולים נוצר עימות. אמא של חייל פצוע התפרצה בצעקות לעבר אבא של ילדות מתות. שוב, חוסר האיזון הזה. חייל אחד פצוע, מול שלוש ילדות מתות.
האם אי אפשר לבכות על ועם ד”ר אל-עייש וגם להבין את האמא של החייל? האם אי אפשר להרגיש את הכאב של האב השקול וגם לדעת שהאמא שמולו היא הצודקת? האם המוסר נמצא במקום של הסבל הגדול יותר? האם הצדק תמיד נמצא בצד אליו נוטים הרחמים והצער? כמה חלש אתה צריך להיות כדי להיות גם צודק? אם הבת הפצועה של ד”ר אל-עייש, חלילה, לא תשרוד גם היא – אז הוא יהיה ב-33% יותר צודק מקודם?
יש אנשים שאומרים שאסור לרחם על אל-עייש או להזדהות עם הכאב הנורא שלו. הם חושבים שהאסון שנפל עליו היה מוצדק, שלא נכון להזדהות עם הכאב של האויב, שזה מחליש אותנו.
אני לא מרגיש כך. הרגשות שעלו לשמע זעקותיו של אל-עייש לא מחלישות אותי.
יש גם כאלה שאומרים שהגיע לו האסון הזה. גועל נפש.
בבוקר, בדרך לפגישה, אני שומע ברדיו שחמאס יורה שוב טילים ופצצות על יישובי דרום ישראל. אני לא מופתע, אבל מנסה להבין. אף אחד לא אמר שההיגיון שלי חייב להיות גם ההיגיון של מישהו אחר.
אז מה, זה ההסבר לירי על הבוקר? ככה הם? זה ההיגיון שלהם?
ברדיו עוברים לראיון עם ד”ר אבו אל-עייש. הוא תובע הסבר. מתווכח עם טענת דובר צה”ל שבוצע ירי מביתו. הוא דורש שצה”ל יודה שהיתה טעות. חשוב לו שנכיר בכך שהוא לא אויב. אני מאמין לו.
הוא לא שואל למה חמאס שוב יורה טילים? הוא כנראה עדיין לא יודע על זה.
בצהריים חמאס מכריז על הפסקת אש משלו, עם כל מיני תנאים שנראים לי מוזרים. אבל אני לא מתווכח. מאמץ הכבוד האחרון שהוא עשה לאורך כל היום נספג. ידעתי שזה יבוא. בלי להבין את ההיגיון אני יודע שהוא כאן, ההיגיון הזה. זה שוב מזכיר לי את סצנת האביר השחור מהסרט ‘מונטי פייטון והגביע הקדוש’.
אני קורא פוסט; ד”ר אבו אל עייש וגברת הייד. האמא של החייל הפצוע מכונה שם “האשה הגסה”, “פרצופה האמיתי של ישראל”. אני ראיתי אשה כועסת לא אשה גסה. אבל אני לא מתווכח. הוא ראה גסות.
בערב מראים בערוץ 2 את אל-עייש ואת “האשה הגסה” מתחבקים, מדברים ומבטיחים להיות בקשר. אני חושב על השיר החדש והמקסים של אריאל הורוביץ – כמו רקפות בין הסלעים.
כמעט 24 שעות עברו מאז השידור הישיר של המוות. הרגשות עדיין כאן.
סמיכות הזמנים בין האסון לבין הפסקת האש מחדדת את הדברים. הנוכחות של ד”ר אל-עייש על המסך מדהימה. איזו עוצמה יש באיש הזה. אני חושב שהוא הצליח לגרום להרבה ישראלים תחושה כאילו משפחה ישראלית נפגעה. הוא יישבר אחר-כך. אי אפשר שזה לא יקרה.
עכשיו אני מחכה לתחקיר הסופי של האירוע. גם אני רוצה לדעת שמדובר בטעות ולא בסיטואציה קרבית. עקרונית זה לא משנה לי, כי אקבל גם תחקיר שחושף תגובה עצבנית של תותחן עייף. אני בטוח לחלוטין שלא היתה כוונה.
לתחושתי גם אל-עייש בטוח. אבל אני לא יודע כמה הוא יכול להחזיק מעמד.
רק שלא יהפכו אותו לסלבריטי של הסבל. הרבה תלוי בתחקיר של צה”ל. כל האמת ורק האמת, קשה ככל שתהיה – שקיפות מלאה. במקרה הספציפי הזה, אפילו אם צריך לחשוף סודות צבאיים.
ראיתי את הסרט של ערוץ פראנס 24 שצולם תחת אש בתוך רצועת עזה. פלסטינים רצים ממחסה למחסה, לא יכולים לחלץ גופה שמוטלת ברחוב, יושבים בחדרים מדממים.
יש פה גבורה. זה מה שהרגשתי לנוכח הסיטואציות בסרט. אין לי הרבה רספקט לפלסטינים, אבל זה מה שהרגשתי. הערכה. רספקט. עובדה.
הרופא שדילג בין קיר לעמוד ורץ חזרה לאמבולנס הוא גיבור. גם האשה שהסתתרה איתו מאחורי העמוד. הריצה לאמבולנס צולמה מתוך הרכב. זה נראה הוליבודי לגמרי.
קורא את המאמר של יורם קניוק ב-Ynet; המנצחת הגדולה: לבנה שטרן. לבנה שטרן הוא שמה של האשה שהתפרצה על אל-עייש ויום אחרי זה התחבקה איתו. סלימאן אל-שאפעי בכתבה באתר מאקו (ערוץ 2) טרח לציין שלבנה שטרן היא אמא של חייל פצוע. הקניוק לא. אצל הקניוק היא הוכחה שאנחנו כמו החמאס. הטוקבקים בהתאם – פחחחחח.
מאמרו של הקניוק הרגיש מחזיר אותי לחשיבה יותר קרה. הרי לכם הישג שמאלני ראוי. התוקפנות האינטלקטואלית של איש הרוח, מזכירה לי שבכל זאת, סנונית אחת לא מבשרת את בוא האביב. הכאב העצום של ד”ר אל-עייש חוזר לקונטקסט. קניוק מכריח אותי לתפוס צד ואני בלי היסוס עם לבנה שטרן. כל הכבוד לקניוק. לכל הקניוקים.
יכול להיות שהחיבוק הזה בין אמא של צנחן פצוע לבין אב שכול היא תמונת הניצחון של המלחמה הזאת. הלוואי. אבל מי שחושב שבמלחמה יש רק מפסידים, לא יכול להכיל ניצחון מכל סוג שהוא.
מחר מתחיל היום שאחרי…
***
תוספת 04.02.2009: היום פורסם כי בתחקיר צה”ל התברר כי הירי היה בגלל חשד לנוכחות של תצפיתנים (שתפקידם להנחות צלפים) על גג ביתו של ד”ר אל-עייש. צה”ל מגדיר את האירוע כטעות מבצעית.
ידיעה ב-Ynet
תוספת 06.04.2009: ד”ר אבו אל-עייש נבחר כמועמד לפרס נובל לשלום.
