אמר לי פעם חבר יקר, איתו אני מרבה לדון ולהתווכח בענייני דיומא, כי הכוח המניע את פוליטיקת השטח בישראל הוא חוסר בסיקסטיז.
כשהעולם המערבי חגג עם סרג’נט פפר אנחנו יצאנו למלחמת ששת הימים. כאשר הם שרו סטרוויי-טו-האבן אנחנו שרנו על מלכות החרמון.
אז נכון שבסבנטיז התחלנו ליישר קו עם האמריקנה, ועם פרוץ ההיי-טק בשנות ה-90' של המאה העשרים הפנמנו אותה לגמרי, אבל סקסטיז אמיתיים כמו שראינו שמענו וקראנו לא היו לנו.
וזה בכלל לא משנה שכל הסקסטיז הזה, שחוזר אלינו עכשיו דרך ערוץ ההיסטוריה, היה בעצם קומזיץ אחד גדול שבדיעבד לא שינה את עולם.
לעומת זאת, את עידן האינטרנט אנחנו חווים בפרונט, בזמן אמת, תוך שאנחנו משאירים חותם של ממש לאורך כל הדרך.
אם בסיקסטיז נענו בנתיב מקביל, בנוטיז (2000 – 2009) אנחנו בשורה הראשונה. לפי סקר שפורסם לאחרונה, רק בעניין אחד, רוחב הפס, אנחנו נופלים מן המדינות המובילות בעולם בכל מה שקשור לתרבות וירטואלית/דיגיטלית.
האמת היא שהיינו על הסף. בתחילת שנות ה-60' של המאה העשרים התחילה המערביות האמריקנית לחלחל גם לישראל. תל-אביב כבר לא היתה עיר של בתי קפה (אירופה) אלא גם עיר של בארים ומסעדות עממיות (אמריקה), ‘החלונות הגבוהים’ הוציאו את אלבומם הראשון (והיחיד), בקיבוצים התפתחה תרבות דשא קוסמופוליטית, ההורים גילו את מסיבות הסלון והחבר’ה התחילו להבין את ההבדל בין ג’ינס לבין מכנס כחול.
במידה רבה מי שהוליך את ההתפתחות הזאת היו “בני עדות המזרח”, שעשו אחר-כך יו-טרן – אבל זה כבר שייך לפוסט אחר.
בשנות השישים המשימה של הפרחת השממה החלה לקבל גוונים אופנתיים, והתחלנו להריח ברודוויי עם קזבלן – סיפור הפרברים המקומי. אמנם הצעירים של אז עדיין רקדו לצלילי אקורדיון, אבל יותר ויותר גיטרות נכנסו למיקס.
אלא שביוני 1967 היינו צריכים להתפנות לעניין הזה של הישרדות.
היינו שם בזמן אמיתי אבל נאלצנו לעזוב את המסיבה. במקום דור של ילדי פרחים, עוד דור של מלחמה.
הייתי רוצה לחקור את הדור הזה של צעירי 1967, הסבים והסבתות של היום, כדי לגלות האם יש תחושת פספוס.
כי לפעמים נדמה לי שיותר ממה שיש כאן נוסטלגיה למה שהיה פה, יש כאן נוסטלגיה למה שלא היה פה.
