משה קרמניצר אמר בראיון למוסף ‘הארץ’ כי לדעתו מבצע ‘עופרת יצוקה’ היה מוצדק, אך היה צריך לסיימו לאחר יום ההפצצות הראשון. גם אני חשבתי כך בהתחלה, ואף כתבתי פוסט שמבטא עמדה זאת, תחת הכותרת בוקר שלישי למתקפה – דויד גרוסמן צודק.
כן, הסופר דוד גרוסמן שפרסם אתמול (20.01.2009) מאמר ראשי ב’הארץ’ תחת הכותרת הסיפור שאנו כלואים בו, פרסם בימים הראשונים למלחמה עצה טקטית תחת הכותרת לאחר שהמסר הועבר לחמאס, יש לנצור את האש.
חוץ מקרמניצר וגרוסמן, סיפקו עצות לצה”ל ולשר הביטחון עשרות פובליציסטים, מאות בלוגרים ואלפי טוקבקיסטים – מימין ומשמאל, עמך ופרופסורים, גברים ונשים, צעירים וזקנים – כולם יועצים טקטיים בעלי חזון אסטרטגי.
כל אחד יודע בדיוק מה צריך לעשות ולמה – החל מללכת עד הסוף ולמחוק את עזה מעל פני האדמה, ועד לעצור ולהסגיר את גבי אשכנזי להאג.
אני מניח שבכל המלחמות התנהגו אותו דבר, ותמיד היה להם מה להגיד לרמטכ”ל ולממשלה, אלא שהשפע התקשורתי והאינטרנט הופכים כל בדל מחשבה לפומבי.
במילים אחרות, דויד גרוסמן הפך לבלוגר.
המאמר של גרוסמן הופיע בשער ‘הארץ’ ביום הראשון להפסקת האש (היום שאחרי) וביום השבעתו של ברק אובמה לנשיא ארה”ב (היום שלפני).
נאום הנהגה החלולה, בעצרת יום השנה ה-11 לרצח יצחק רבין, העניק לדויד גרוסמן משקל ציבורי שחרג מהמועדון המצומצם שהקשיב למשנתו המדינית עד אז. הוא בזבז את זה. חבל.
כמעט 90% מהציבור היהודי בישראל תמך במבצע ‘עופרת יצוקה’. אפילו דויד גרוסמן היה ביניהם בשלבים מסוימים. במאמר הוא קורא להם ‘יהירים וזחוחי כוח’.
אני ראיתי יהירות וזחיחות רק בשוליים מימין. החמשיר הזחוח של ראש אמ”ן היה חריג שנקטל מכל הכיוונים ולא חזר על עצמו. להיפך, המלחמה הזאת התאפיינה בהבנה רחבה שהמבצע לא יגמור את הסיפור. היה חשש מהסתבכות ומהישגים דלים. רבים אפילו חששו שגם ירי הטילים לא ייפסק. אפילו החשש שמא אנחנו מגזימים ללא תועלת היה בולט יותר מזחיחות כוח.
אף אחד לא רצה להרוג פלסטינים. למעט אותם שוליים מימין ומשמאל – מי כדי לפרנס את היצר ומי כדי לתקף את האג’נדה. הרוב פשוט רצה לראות מאמץ אמיתי להפסיק את ירי הטילים. היתה לא תקווה שזה יצליח וייתן שקט לתקופה מסוימת. גישה מאוד צנועה, לגמרי לא יהירה.
יותר מזה; נדמה לי שמבצע ‘עופרת יצוקה’ חשף אמפתיה יוצאת דופן לסבל של הפלסטיני הפשוט. המעקב אחרי המספרים בנתיב המרכזי של הישראליות הלוחמת היה מודאג ומלווה בעצבות. העובדה כי רבים מן הנפגעים היו אזרחים תמימים ולא אנשי חמאס היתה מאכזבת ולא משמחת. הטרגדיה של ד”ר אבו אל-עייש העצימה תחושות אלה.
דוד גרוסמן פספס את זה. חבל.
אילו דוד גרוסמן היה מפרסם מאמר שקורא לישראל להתגייס למאמץ השיקום של עזה, לגלות נדיבות – הייתי מסיר את הכובע ומפשיל שרוולים. במקום זה הוא בחר להטיף מוסר.
יש לנו מספיק מטיפי מוסר. רק פה (בדה-מרקר קפה) יש כמה עשרות. חלקם אפילו יותר מנומקים מגרוסמן.
הפסקה האחרונה במאמרו אומרת בעצם ‘חטאנו, פשענו’. אין לי חשק להתווכח עם זה יותר מדי. מבחינתי כעת, דויד גרוסמן הוא עוד בלוגר שסופר גופות וצועק “פשעי מלחמה”. הוא לא אומר נאצים, אבל זה שם.
המסקנה שלו חדה וברורה: “לדבר גם עם מי שאינם מכירים בזכותנו להתקיים כאן”. דעתי הפרטית בעניין זה היא – סבבה. יש על מה לדבר עם חמאס החל ממחר. נימוקי בפוסט קודם.
כאמור, הנימוקים של גרוסמן הם ‘חטאנו פשענו’. מישהו ב’הארץ’ אולי כבר חושב שזה יהיה רעיון טוב לשלוח את גרוסמן כפרשן רקע להאג, אם וכאשר.
גרוסמן מתייחס פעמיים במאמרו למלחמת לבנון השנייה. התיאוריה הידועה על צורך של צה”ל לרפא את טראומת לבנון. אלא שגרוסמן משליך מהעניין הצבאי, שהוא כבד משקל, על העניין הציבורי. הוא טועה בגדול – כי ההתייחסות של הציבור ל’עופרת יצוקה’ נגזרת מאינתיפאדת אל אקצא.
יש המון אנושיות, רגשנות וכאב במאמר של גרוסמן. שני דברים מהותיים חסרים בו – התייחסות לפחד הקיומי והבנה של חרדת הנטישה.
לכן המאמר הזה בעצם… חלול.
