בעקבות הפוסט: מענית-שדרות-תל אביב. שבת אחת שלוש תחנות, מאת שולי דיכטר
***
יש מצב שאלמלא איזה עניין משפחתי שנקבע לפני מספר שבועות הייתי מצטרף לשולי במסעו לשדרות בשבת של מלחמה. אני לא בטוח שגם לחלק הראשון, שכלל מסלול טיול לבני 50 פלוס מיטיבי לכת, אבל לכל השאר. כאמור זה לא יצא ונאלצתי להסתפק בפוסט שאחרי.
הכתיבה של שולי חיה ונוגעת בדברים. היא גרמה לי להרגיש את הטיול, להריח את התבשילים בתחנת המרגוע ולראות את הפנים של החבורה. גם תיאור המנוסה לממ”ד, ותיאור הפצצה שנופלת בצד השני מאוד מוחשי.
מסקרן אותי לדעת אם הוא רשם לעצמו רשימות, כי התיאור באמת צילומי. יו-טיובי.
אבל אני פה לא בענייני מחמאות סגנוניות, אני פה בענייני ויכוח פוליטי.
אכזריות
אכן אנחנו פועלים כעת באכזריות. לא באכזריות “מתגלגלת” שמתרחשת כפועל יוצא מאירועים שמאבדים שליטה, אלא באכזריות מחושבת, מודעת – אכזריות עקרונית.
היא מכוונת אל מטרות ברורות אך פוגעת גם בסביבותיה. אמהות וילדים נהרגים.
אני שלם עם האכזריות הזאת, תומך לגמרי באסטרטגיה של ‘בעל הבית השתגע’.
הזעם על התוצאות האיומות קיים גם אצלי אבל הוא לא זעם כללי (איזה עולם אכזר) ובטח לא ספציפי כלפי הצד שלנו. הוא ספציפי כלפי הצד השני.
100% מהאחריות על כל תמים שנהרג – עליו. לא, אני לא ממצמץ.
המשפט הזה בפוסט של שולי מקומם אותי: “עם כל ההבדל בין הצד הפוגע והצד הנפגע בסיטואציה הזאת, זו זוועה ואכזריות להחריב בית ומתחתיו ילדה”.
הוא מקומם כי הוא אמת לאמיתה ומצד שני – זה כל השקר. אם יש מכבסת מילים, הנה לכם הדטרגנט; ניסוח ניטראלי ואמירה כללית עם ילדה מתה. זום-אין מעמדת הטייס היורה, דרך התקרה הקורסת אל גופת הילדה.
רק דבר אחד לא רואים בתמונת התקריב הזאת – את הבונקר שמתחת.
לכל פצצה בבונקר הזה היתה כתובת של ילד. יכול להיות שאחת הפצצות היתה ממוענת לבתו של הטייס שירה את הטיל. עכשיו, בואו נדבר על אכזריות מהתחלה.
שמאל טוק על המרפסת
שלושה עיתונאים ספרתי בהרכב של “החבורה הקולנית” על המרפסת בשדרות, שתי עיתונאיות ועיתונאי. אחת מן העיתונאיות הביאה עמה גם את האמפתיה; “האם גם שם (בעזה, יעני) יושבים היום ככה על המרפסת בשמש הנעימה?”. ברור שלא, הם מסתתרים מצה”ל. למה את שואלת?
לו הייתי נוכח שם על המרפסת, הייתי מתאמץ מאוד כדי לשמור על נימוס.
עניינית ולכבודה של המארחת – יותר טוב לשתוק ברגעים כאלה. בכלל, שאלות רטוריות לא נועדו למענה. מצד שני לפעמים הן נותנות פרספקטיבה.
אז חוץ מלהתרגז גם הבחנתי כי בכל הסמול טוק האיכותי הזה חסר לי דבר אחד – הכרת תודה. למי? לאלה שדואגים לכך שכל המסובים יוכלו לנהל את הדיון התיאורטי במרפסת. מישהו מאוד מתאמץ כדי שזה יקרה, מגיעה לו מילה טובה.
גילוי נאות; גם אני חווה רגשות אמפתיה לפלסטינים. כאב, צער – הכל. כך לימדו אותי בבית אבא; שהרי הפסוק “בנפול אויבך” וגו’ אינו מצווה אלא סטיקר מעורר מחשבה. גם כאשר אינני רוצה להיות אמפתי, גם כאשר אני עוצם את עיני בזעם – זה תמיד שם, צרוב. תודה לאל.
מי ששואל שאלות רטוריות לא מגלה אמפתיה לאויב אלא אמפתיה לאמפתיה לאויב.בתרגום חופשי: פוליטקלי קורקט. ג’ורג’ אורוול קרא לזה “ניו ספיץ'”.
הנקודה היא לא אמפתיה לאויב כן או לא (כאמור, כן) אלא – אמינות.
הפגנות ודגלים
אני דווקא לא איש של דגלים, יותר איש של חולצות וכובעים. לו הלכתי להפגנה כנראה שהייתי לובש חולצה לאומית או חובש כובע עם דגל תפור, משהו כזה. לו הלכתי כנראה שהייתי ניצב מול שולי, קצת הצידה מחבורת הצעקנים. לא חושב שהייתי נוקט בפעילות פדגוגית בצד שלי, רק נותן דוגמא אישית.
המחויבות של שולי לדגל הלאומי משמחת אותי.
זה לא מובן מאליו ששמאלני אקטיבי הוא גם ציוני ועוד פחות מובן מאליו שהוא מוכן לקחת את הציונות בידיים בפרהסיה.נדמה לי אפילו ששולי לוקח סיכונים מסוימים של ‘פגימות חברתית’ ואני מעריך אנשים שלוקחים סיכונים לא פחות משאני מעריך אנשים שלוקחים את הדגל.
דוגמא להמחשה; את עמירה הס אני מעריך, את גדעון לוי לא.
בסופו של דבר, מתוך התיאור החי של שולי, אני מבין כי בשני צדי הרחוב ניתן היה לזהות את חולשותיה של מערכת החינוך בישראל.
לדבר עם החמאס?
יש הרבה מה לדבר עם החמאס. על גלעד שליט, למשל. בלי חזירות, רק שיתנו לנציג הצלב האדום ללחוץ לו את היד.
עוד נושא? אולי על הוספת משמרת לילה במחסום ארז? אהה, הוא נסגר כי היו פיגועים. נושא אחר? טוב, הבנתם את הפרנציפ.
זה לא לתפארת השנינות. הלכה למעשה, הדיאלוג עם החמאס מתקיים כל הזמן.
זה לא דיאלוג, זה רב שיח, כמעט רשת חברתית – עם המצרים והאירופים ועוד ועוד.
בים הדיבורים הדיון המרכזי אלים. החמאס אמר את דברו. שמונה שנים הקשבנו, עכשיו ענינו.
אולי הסיבוב הבא יהיה במילים. נחיה ונראה.
בעניין הדיאלוג יש מין דיבור שמאלני שחוזר על עצמו – אנחנו צריכים לקחת יוזמה, אנחנו צריכים לשדר מסרים ולא לחכות למסרים וכו’ וכו’.
מוסכם. בוצע. ב-2005, למשל. הפעם לקחנו את היוזמה גם בדיון המרכזי.
אני באמת מקווה שהמסר שאומרים לי להאמין בו – שעם כוח לא פותרים שום דבר – סוף סוף הובן. שם. אצל אלה שחושבים ההיפך.
נא להכיר
סוגיית ההכרה של החמאס בזכות קיומנו באמת לא חשובה. כל עוד זה רק פולקלור עממי, זה אפילו לא מעניין.
אין צורך לכפות על אויבינו הכרה בזכות קיומנו. זה אפילו מגוחך.
העובדה שהחמאס לא מוכן להכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים (כמדינה יהודית ודמוקרטית וכו’) גם לא צריכה למנוע ישיבה איתו לשולחן הדיונים. אלא שכל עוד זה המצב, הדרג מסביב לשולחן הדיונים לא יכול להיות יותר גבוה מסגן אלוף. או קי, תת אלוף. שחלילה לא יעלבו.
בלי מדים? נשלח את דני גילרמן.
שאלת היסוד
גם אני בין המסכימים. היחסים עם הערבים אזרחי ישראל הם סוגיית מפתח שנוגעת בכל אחד מיסודות קיומנו כאן – ציונות, דמוקרטיה ויהדות (הסדר כן קובע).
יש לי דעה סדורה ומנומקת בנושא. היא לא פוליטיקלי קורקט, אבל היא הוגנת, לדעתי. אפילו האו”מ בחר בה.
רציתי להרחיב, אבל בדיוק שמעתי ברדיו שדובר חמאס בלבנון קורא לאזרחי ישראל הערבים למוטט את הישות הציונית מבפנים. כל מה שנותר להגיד הוא: I Rest My Case.
תשובת היסוד: אין לי אמון באזרחי ישראל הערבים.
נדמה לי שבעניין זה אני שייך לרוב. אני איבדתי את האמון סופית לנוכח תגובת הציבור הערבי, באמצעות מנהיגיו הנבחרים, לפיגועי ההתאבדות. עד אז, ככל שהיו סדקים, האמון החזיק מעמד.
למען האמת, המחאות של הציבור הערבי בישראל נגד הרג ילדים הן פתטיות בעיני.
ועוד הערה לחיזוק; במלחמת לבנון השנייה קרא נסראללה לתושבי חיפה והגליל הערבים לברוח כדי לא להיפגע מהפגזותיו.
זאת אומרת, יש מצב שזה באמת קרה גם ב-48, לא? על סוגיית האמינות כבר כתבתי קודם.
אני שולל את הקביעה כי חוסר שוויון אזרחי (יותר מזה, אפליה אזרחית) הוא הגורם המדרדר.
מבלי לשלול שוויון אזרחי, המצב הספציפי הוא בדיוק הפוך. האפליה נובעת, בראש ובראשונה, מפחד.
הפחד, כאמור, מבוסס. מוצדק. עובדה.
פחד הוא יועץ טקטי רע, כפי שמוכיח טבח כפר קאסם. מצד שני הוא בסיס אסטרטגי טוב, כפי שמוכיח מבצע ‘תמוז’ (הפצצת הכור הגרעיני בעירק).
אגב, כל מגע/קשר בו אחד הצדדים בעצם אינו מכיר בזכותו של האחר לחיות – מתחיל בחוסר שוויון.
ציונות או הישרדות?
אז ככה; ציונות היא הישרדות. שלום עם שכנינו, שגשוג אזורי וכיוצ”ב הן חלק מן התקווה. לא יותר, לא פחות.
לגמרי לא ברורה לי הקביעה כאילו בין הישרדות לבין שלום יש סתירה. אבל אם יש – שיהיה.
כאמור, קודם כל הישרדות.
אנחנו והם
נכון, מבחן הכוונה מבדיל בינינו לבין אויבינו. יש עוד כמה דברים שמבדילים.
אחד, לדעתי, חשוב מכולם. מהותי – אנחנו הורגים כדי לשרוד, הם הורגים כדי להשמיד.
זאת משוואה א-סימטרית. רק צד אחד יכול לשנות אותה.
כל עוד היא לא תשתנה שום דבר לא ישתנה מלבד עוצמת האלימות.
המשמעות היא שדרוש שינוי עמוק בתרבות הערבית.
ערביי ישראל הם הערבים שהכי קרובים לכפפה הזאת. הם רואים אותה ומתעלמים.
את המאבקים הערכיים והמוסריים צריך לכוון (גם) לשם.
