לנוכח המציאות

סיינפלד היא מיילסטון תרבותי וראיתי את כל הפרקים לפחות פעם אחת ואת רובם יותר. יש פרקים שאני יודע בע"פ, ויש לי את התסריטים בבית. אבל בסופו של חשבון סיינפלד גורמת לי אי נוחות.

הראיון יוצא מנקודת הנחה שהצופים יודעים מי זאת ולמה היא מועמדת לפרס נובל לשלום, אבל יש משהו לא ענייני בהענקת הפרס לאדם צעיר כל כך.

פתאום נזכרו בשמאל הישראלי שיש מלחמה מטורפת בסוריה, ושוב ישראל צריכה לשלם את המחיר, ע"י פתיחת הגבולות לפליטים. מה קרה ומה באמת צריך לעשות?

'כתום הוא השחור החדש' היא סדרה סבירה עם קצת פלפל של לסבו-שיק. לא יותר, לא פחות. קשה להגיד שהיא מומלצת, בטח לא חובה, אך שווה לצפות כדי להעביר זמן

האם מהלך חד-צדדי של התנתקות מלאה מן הערבים המכונים 'פלסטינים', והתכנסות מדינת היהודים בגבולות 67', יכול להצליח ובאילו תנאים?

צו הסגירה לתיאטרון אל-חכוואתי נועד לכאורה למנוע הסתה אנטישמית של הפלסטינים. יכול להיות שהיה צריך ללכת הפוך כדי להיות אפקטיביים.

למה פרסומת של דגני צ'יריוס, עם תסריט חמוד אבל די בסיסי, עושה כל-כך הרבה באזז? אולי כי המשפחה החמודה היא לא משפחה מסורתית?

האמינות של העיתונות מתערערת, עד כדי כך שגם כאשר יש אמת בדברים, תמיד יש גם איזה שקר. הנה דוגמא קטנה, אבל לא בהכרח שולית.

הידיעה על מותה של הסופרת דבורה עומר תפסה אותי בדיוק כאשר אני מאזין לשיר 'הופך עוד דף' של בוב סיגר.

בחוה"מ פסח לקחתי את הבן שלי, חובב ספורט מוטורי, לאירוע המוטורי בים המלח. מסתבר שיש קהל מאוד מגוון לעניין הזה. יום כיף עם מוסר השכל.

שנתיים לפני ההתרסקות של חברת הרכב החשמלי 'בטר פלייס', התבקשתי לבצע ניתוח שיווקי של פעילות האינטרנט של החברה ולהגיש המלצות. ראש הפירמידה השיווקית סירב האפילו לשמוע את המלצותיי.

האם עשירי הארץ מסוגלים נפשית לקחת אחריות חברתית ולהוביל שינוי? מחשבות נאיביות בעקבות אירועי המחאה החברתית 2011.

קתרין אשטון, שרת החוץ של האיחוד האירופי, הגיבה בטוויטר על הרצח של בני משפחת סנדלר בעיר טולוז. אחר כך היא הסבירה שהציוץ שלה הוצא מהקשרו. יא יא

משני צדי המתרס של ירי הרקטות על יישוביי עוטף עזה, גם צד שלנו וגם בצד שלהם, כנראה מוכנים לסבול למען המטרה.

ג'סטין ביבר קיבל פיסקר קרמה ליומולדת 18. הכל יחסי ציבור, אבל אם תהרהרו בזה מעט, יכול להיות שזוהי הידיעה הכלכלית הכי חשובה ששמעתם השבוע

תוך כדי ניסיון נחוש לנסח את דעתי בנושא הגרעין האירני, מצאתי את עצמי באופן מפתיע בפוזיציה של בוב דילן, עליה כתב בשיר 'גשם כבד עומד לרדת'

מצאתי 5 סיבות אפשריות לשתיקה הרועמת של ארגוני "זכויות האדם" לנוכח הטבח המתחולל בסוריה. גם אירוניה כואבת מצאתי

השיח על יעילות הדמוקרטיה ועתיד הדמוקרטיה מסלים. כל אחד רואה את עצמו כנביא הקריסה הצפויה או-טו-טו. האם זה באמת כך? בואו נראה.

השהות בפייסבוק יכולה להיות מסע מרתק – לפעמים כיפי, לפעמים מייסר, לעתים קרובות שניהם, בשעטנז מטורף של פוסטים מחייכים וחומרים כואבים. מה קורה פה?

זה לא פוסט מעוות אחד, זאת תעשייה עולמית של עיוות אינפורמציה, שבחסותה נרצחים מיליוני בני אדם. אני מגזים? בואו נראה