ארגוני "זכויות האדם" ופעילי השמאל הרדיקאלי (סמול) המפוארים שלנו שותקים לנוכח הטבח המתמשך בסוריה. אליעזר יערי, לשעבר מנכ"ל הקרן החדשה לישראל, טרח להעיר לפוליטיקאים הערבים בישראל על שתיקתם, אבל זהו היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל – האלם גורף לא רק אצל המנהיגות הערבית אלא לכל רוחב החזית הרדיקאלית ומשמרות ז"א.
סנגורים אוטומטיים של הרדיקאליזמוס הרגיש מסבירים שסוריה היא לא הטריטוריה המוסרית של ארגונים ישראליים, ושצריך להתמקד, וחוץ מזה לא הגיוני שהם ייקחו על עצמם את כל צרות העולם.
אפשר היה לקבל את הטיעונים הטכניים האלה בהבנה אלמלא אותם ארגונים בדיוק היו מתדפקים על דלתות כל העולם בבקשה כי יתערבו נא בסכסוך הפלסטיני-יהודי, ואלמלא היו הם בעצמם מתפזרים ממחאה נגד 'הכיבוש' לאג'נדה של ביטול הציונות, ואלמלא הם היו דורשים כי ישראל תיקח על עצמה את כל צרותיה של אפריקה.
יש עוד כמה סיבות אפשריות לשתיקה הזאת:
- הסיבה השיווקית – אם יש במזה"ת, ממש לגבולה של הישות הציונית, דמון יותר גדול, זה מקטין את עוצמת המסר הסמולני, שכזכור כבר מיקם את ישראל לצידה של גרמניה הנאצית, לא פחות.
- הסיבה הפיננסית – אם יש במזה"ת אג'נדה יותר בוערת מסבלם של הפלסטינים מן הסתם חלוקת המשאבים למזה"ת צריכה תעדוף מחדש.
- הסיבה הפוליטית – מחאה נגד הטבח בסוריה תעמת את הארגונים האלה עם הפוליטיקאים ןהפעילים הערבים, השותפים לדרך, ואפילו עלולה לפגוע באלקטורט הסמולני במגזר.
- הסיבה האסטרטגית – עמדה נחרצת בעניין הטבח בסוריה תיצור ציפייה ואף מחויבות להתייצבות דומה נגד חמאס, למשל, שנוקט בשיטות עלאוויות לביסוס שלטונו והנחלת משנתו.
- הסיבה האוטו-סוגסטית – עמדה מוסרית לנוכח הטבח שמבצע המשטר הסורי בעם הסורי, כחלק ממסכת של אלימות נוראה בכל המרחב הערבי והמוסלמי, מחייבת התבוננות פנימה והערכה מחודשת של ערכים ומסקנות והתמודדות עם הנושא הכי מודחק בשיח המדיני – התרבות הערבית, שהיא הגורם הכי משפיע במזה"ת.
למי יש זמן לזה כאשר היהודים עושים טיהור אתני?!
האירוניה הכואבת היא שבגלל הצביעות היסודית של הרדיקאליזם הרב-תרבותי, ציבור גדול כבר הפך אטום גם למקרים חשובים כמו הפקרתו למוות של עומר אבו ג'ריבאן.
רוב הזמן בצדק.
קוראים אינטליגנטים ודאי יחפזו לומר שחוסר היכולת של הציבור להבחין בין המוץ לתבן היא חרפה וכישלון חינוכי, אם לא תרבותי. זה נכון, אבל השאלה הפרקטית היא, למה שזה יקרה אם הדוגמא שהציבור מקבל ממטיפי המוסר החסודים היא של השחרה מוחלטת ללא אבחנה?
אם זה בסדר, למה שהם ינהגו אחרת?
***
פינת הפואנטה [1]
הן במקרה של עומר אבו ג'ריבאן והן בעניין שתיקת הרדיקאלים, הנקודה המרכזית היא האבחנה בין דם לדם – כאן בבהמיות אדישה ושם בתחכום מנוכר.
לתשומת לב הקורא גדעון סער:
הפוסט נכתב ביום חמישי 23.02.2012 בלילה. ביום שישי בבוקר פרסם עתון 'הארץ', במהלך חריג, מאמר מאת דוויד גרוסמן בכותרת הראשית. המאמר מתייחס למותו של עומר אבו ג'ריבאן:
למה מי מת?
אני מצטרף לרעיון שהעלה עדי בן יעקב (חץ) בדיון אצל אסתי סגל בפייסבוק:
את המאמר של גרוסמן צריך ללמד בבתי ספר.
אני הייתי מוסיף מספר הסתייגויות לפסקה האחרונה, אבל זהו.
כותרת 'הארץ' 24.02.2012, פוטו פוסט בפייסבוק של אסתי סגל.
פינת הפואנטה [2]
לאחר שקראתי את המאמר של גרוסמן הוספתי עוד משפט לסיום הפוסט:
מסתבר שבדיוק כמו הטוקבקיסטים המתלהמים, כך גם אניני המוסר – קודם כל מבררים "למה, מי מת?".
***
התמונה: סורים מפגינים בחומס, מתוך דיווח באתר הטלגרף.
