מה חשבתם, שאני לא אתבטא בנושא האירני? ששבעה וחצי מיליון ישראלים יביעו דעה ואני לא? ככה אתם מכירים אותי? אני הרי התקשורת החדשה, מאושיות המדיה הדיגיטלית, בלוגר אינטנסיבי ובמידה מסוימת נחשב, דעתן אונליין פעיל, אחד ממומחי קוביית האקטואליה של הקפה – שאני אשתוק?! בנושא הגרעין האירני???
דא!!!
אחרי ש'הארץ' שם אותי בשער האתר ארבע פעמים תוך חודש (פעמיים עם תמונה) הבנתי את הרמז; העם (או לפחות הבלוגספרה, מינימום הקפה) מחכה לפסיקתי בנושא החם והרגיש הזה – כיצד לטפל בעניין הגרעין האירני; תוקפים? מחכים שאובמה יחליט? מקווים לסנקציות? מבליגים? זורקים את מה ש"אין לנו" לים בתקווה שהאירנים יעשו אותו דבר? מה לעזאזל עושים?
תחת הלחץ הציבורי להביע סוף סוף את עמדתי המכרעת בסוגיה ניגשתי במרץ למלאכה לנסח עבור האומה המתלבטת את דעתי הבלתי מתפשרת בעניין האסטרטגיה הנכונה של ישראל לנוכח התגרענות האירנית.
אחרי מאמץ ניכר הבנתי שבעצם… איך לומר זאת… אין לי דעה.
כלומר, ברור שהאיום הוא אמיתי, אבל מצד שני אין להכחיש שהרעיון של מתקפה מלחיץ ביותר.
איך שלא מסתכלים על זה – האופציה לקטסטרופה פתוחה.
מצד שלישי זה באמת לא הגיוני שהאירנים ממש חושבים להשליך עלינו בליסטיקה גרעינית, אבל מצד רביעי לא צריך יום לימודים ארוך כדי להבין שהרעיון של השמדת מדינת היהודים (על יהודיה) קוסם לחלק ניכר מן האנושות ומעניין את התחת של כל השאר, מה שנותן בריזה גבית להלך הרוח האיסלמיסטי.
בקיצור, מה עושים?
כאן בא לידי ביטוי היתרון האסטרטגי של החרדים, שכל אופציה מתנקזת אצלם למסקנה החותכת שהכל בידי שמיים. יש סוג של שלוות נפש בתפיסה הזאת.
מצד חמישי, במידה מסוימת יש לי ציפיות מאזרחי ישראל הפלסטינים, שיביעו איזו דעה נגטיבית בנוגע להצהרות האטומיות של האחמדינג'אדיאדה. בסופו של עניין הם בקו האש ואם מחשיבים את מרכז תל-אביב כמטרה מועדפת, אז ערביי יפו בהחלט יכולים להרגיש את אותה אי נוחות כמו הצפונבונים.
אולי להם יש איזו הצעה מה כדאי לעשות?
בסופו של חשבון אין לי כלים לגבש דעה ראויה. אין לי מושג אם אפשר לתת נוק אאוט לתוכנית הגרעין האירנית. מה אני יודע אילו אמצעים יש לחיל האויר? אפילו אין לי גרם של אינפורמציה על הגיאולוגיה של ההר תחתיו מפתחת אירן את חלומותיה האנטי ציוניים. אם יהיה לי זמן בסופ"ש, אולי אחטט קצת בויקיפדיה.
אם אתם מכירים אתר טוב עם ניתוחי מודיעין עדכניים – עדיף בעברית, אפשרי באנגלית – אנא תביאו את הלינק. מי יודע, אולי גם אני אצליח לפצח את הגרעין הזה.
שבעה וחצי מיליון ישראלים הצליחו, אז למה שאני לא?
גם לאדמו"ר בוב דילן (הצימערמאן) אין תשובה
השיר גשם כבד עומד לרדת (A Hard Rain's a-gonna fall) נכתב בשנת 1962, כמה שבועות אחרי משבר הטילים הבין-גושי בקובה, כשנה לפני רצח קנדי, 50 שנה לפני האיום האירני.
שיר פשוט ופשטני בטיימינג מושלם, שבעצם קיבל את עוצמתו רק לאחר זמן, כאשר דילן הפך למשורר הדור.
מסכת התיאורים המונוטונית והבלתי מוקפדת, שמתחילה בשאלה 'איפה היית?' ומסתיימת בתהייה 'מה אתה הולך לעשות עכשיו?', לאורך עשרה בתים, היא אבן יסוד בסט הדימויים הבינלאומי לטרגדיה אטומית.
אלא שככל שהשיר כבד ומדכא כך הוא לא נוקט עמדה מעשית. לא תמצאו בו עצה מעשית כלשהי – מה צריך לעשות כדי שזה לא יקרה?!
שימו לב לשורה האחרונה של השיר, ממש לפני הפזמון המסיים:
'But I'll know my song well, before I'll start singin'
"אני אכיר את שירי היטב לפני שאתחיל לשיר"
