זהו סטאטוס שפורסם בפייסבוק ב-04.02.2012, בדיוק כאשר התחילו להגיע הידיעות על ההפגזות של צבא סוריה בחומס ועל מאות אזרחים הרוגים.

מה דעתכם; שוס? בועט? נושך? מדויק עד כאב? שנון? אולי זה בכלל סאטירה.
הדעה שלי קצת שונה, כמו שאתם בטח מתארים לעצמכם.
הרטוריקה הזאת מקטינה את הזוועה האמיתית שמתרחשת בסוריה. מזכירה לכולם את “האמת” – בזמן שהמשטר העלאווי עסוק במלחמת הישרדות, ישראל עסוקה בג’נוסייד.
מבלי לנקוב בשמות אני אומר לכם בוודאות מוחלטת שהכותב מבין היטב את אי הדיוק העובדתי (כלומר, השקר הדוקומנטרי). עם קצת מאמץ הוא אפילו מסוגל להבין איך העיוות הזה מבסס את הדה-לגיטימציה.
אז למה הוא עושה את זה בכל זאת? כי הוא מכור לשנינות החברתית.
זה מיליה, זה בראנז’ה, זה חוג, זה מועדון, זה לייף-סטייל.
לא נעים לי לגלות לכם, אבל אצל חלק זה אפילו פרנסה.
אתם יודעים שזה לא רק פוסט אחד קטן ומושתן. העולם מוצף בווירוס המרושע הזה, ולא רק בעברית, תוצר של תעשייה גלובאלית מתוזמרת עם רצפט מדויק: עיוות דוקומנטרי, דימוי שחור, מצופה שנינות.
מי שכתב את הסטאטוס המסוים הוא נרקומן הקצה.
הרטוריקה הזאת מסיטה את תשומת הלב מהדברים החשוכים באמת.
לדוגמא; תחת המטרייה הרטורית הזאת נשחטו מאות אלפים בדארפור, כאשר חבורת השנונים הזאת ארגנה רייב אנטי ציוני בדרבן.
לא נראה לכם קשור? תלכו אחורה עם ההיסטוריה לעשות את החשבון מחדש.
מספיק לדעת שכ-90% מהזמן של הועדה לזכויות האדם של האו”מ במאה ה-21 הוקדש לישראל, כדי לחשב כמה דארפורים נטבחו בגלל האטרף האנטי ציוני הקוסמופוליטי, הנתמך ע”י ישראלים שאיבדו את הפרופורציות או את המצפון.
כמה כורדים, כמה קופטים, כמה קונגולזים, כמה נשים מוסלמיות, כמה לסביות בדרום אפריקה, כמה הומואים באירן. כמה סורים.
אני לא אומר שהועדה המכובדה (נחשו מי הוביל אותה בשנים האחרונות. בדיוק – קדאפי) צריכה להוריד את ה-כ-י-ב-ו-ש מעל סדר היום, אבל בכל זאת – יש עוד כמה עניינים.
אני בטח לא אומר שצריך להפסיק לצייץ נגד הכיבוש, זה אפילו יכול להועיל.
יחד עם זאת, גם קצת יושרה לא תזיק.
מה אתם אומרים, אני מגזים?
יאפ, אבל השוואה בין הטבח בסוריה להפגנה בנאבי סלאח זה בכלל לא הגזמה.
זה סאטירה, לא?!