אלבומים לדרך, מטריות ממותגות, הקומץ של כפר גלעדי, האסימון של תל חי, הצעיף של קריית שמונה, מותג על 458, הנוף האינושי. סה”כ שלוש נסיעות (אוטו), שני סיורים (תיירות) ועוד קצת סתלבט ושינה עמוקה במלון (נופש).
את סופ”ש הקודם של סוף ינואר ביליתי בטיול חטוף עם שני הקטנים – כלומר, הגדולים (15 ו-14). יצאנו ביום חמישי בערב, אחרי המחויבות החברתית של “הסנדוויץ'”, וחזרנו בשבת אחה”צ. 48 שעות של זמן איכות (ובית ריק לאמא) שכללו נסיעה הלוך, סיור מורשת ביום שישי, נסיעה וביקור בדליית אל כרמל ביום שבת ונסיעה חזרה לתל-אביב.
סה”כ שלוש נסיעות (אוטו), שני סיורים (תיירות) ועוד קצת סתלבט ושינה עמוקה במלון (נופש). קצר, ממוקד ולעניין.
5 אלבומים לדרך
כמיטב המסורת כל אחד בחר שלושה דיסקים לנסיעה, סה”כ ארסנל של תשעה דיסקים. כשבע שעות של מוסיקה לדרך לפי סדר שנקבע מראש בין שלושתנו. כמה שנספיק זה טוב.
הלוך; בערך בסביבות חדרה – אחרי טלפונים לסבים ולסבתא ולאח הגדול (ליטראלי) שהיה על משמרתו בבסיס – התחלנו עם האלבום הראשון של קזביאן, בחירתו של הצעיר שכבר זמן מה רומז לי שהגיע העת להכיר אותם.
אחרי צומת ‘המוביל’ עברנו למוד רגוע עם טוויסט לבחירתו של אבא – ויאה קון דיוס – איתם הגענו פחות או יותר לפאתי ראש פינה. משם המשכנו עם הרדיו עד המלון, אליו הגענו באחת עשרה בלילה.
בדרך, בין טבריה לגינוסר, עברנו על פני שלט שהתאים בדיוק לתוכניות שלנו לדרך חזרה וסימנו לעצמנו לעצור שם לצילום.
חזור; בשבת בבוקר, אחרי קפה בצומת גומא, שמנו את נוורמיינד של נירוונה (בחירת הסנדוויץ’) שליוו אותנו עד היציאה מטבריה (כולל שיחה מרתקת על מוסיקאים דו-קוטביים), משם המשכנו עם 20 הגדולים של CCR (אבא) עד דליית אל כרמל, עם הפקק בואכה רחוב השוק.
את המסלול מדליית אל כרמל עד תל-אביב עשינו עם האלבום השני של הגורילז – גילוי מרתק מבחינתי – ששניהם בחרו יחד (גם זה גילוי נחמד).
מטריות ממותגות
הגליל ואצבעו יפים עכשיו. מזג האויר התנדנד בין גשם קל לשמש קלה. חורף אירופי סולידי.
צוות המלון צייד אותנו במטריות ממותגות ויצאנו לטיול מורשת שהחל בסליק של כפר גלעדי, המשיך בשביל הלולים המתפתח של הקיבוץ, עבר בחצר תל חי המשוחזרת והסתיים באנדרטת האריה השואג.
להשלמת המטען המורשתי קינחנו באחלה פלאפל בקריית שמונה.
לקחנו את זה בתל אביביות קלילה, בלי להעמיס יותר מדי קילומארז’ רגלי ועם הרבה עצירות לקפה ושוקו ולדיונים על היסטוריה ועל אקטואליה.
את ליל שישי בילינו במלון, כולל ארוחת ערב וצפייה משותפת ב’אחד נגד מאה’.
למחרת, בדליית אל כרמל הסגרירית והיפה, טיילנו בלי מטריות ממותגות אבל עם מותג מטרה מאוד ברור (פרטים בהמשך).
הקומץ של כפר גלעדי
ההיי-לייט של טיול יום שישי היה ללא ספק הביקור בסליק של כפר גלעדי.
לאורך שנות הציונות כפר גלעדי הוא ספר לוחם, סופג ומנצח. בסופו של חשבון כ-260 חלוצים עקשנים ממטולה, חמרה, כפר גלעדי ותל חי אחראים לכך שאצבע הגליל היא חלק ממדינת ישראל.
זכרתי משהו על גילוי של סליק ישן של חבורת ‘השומר’ מימי טרום המדינה, אבל לראשונה נחשפתי לפרטים, שהם די מדהימים כשחושבים על זה.
הסליק של כפר גלעדי בכלל לא נשכח אלא להיפך – הוא תופעל ותוחזק ביסודיות ובאחריות ע”י קומץ של אנשי כפר גלעדי הוותיקים, בלי שחברי הקיבוץ ושאר העולם ידעו על קיומו.
באינטרנט מצאתי גרסאות מבולבלות על מועד ואופן הגילוי של הסליק, אבל בגדול מתישהו בין 1975 ל-1996 הסליק הסודי של כפר גלעדי נחשף – תת-מקלעים, מקלעים כבדים, רובים, אקדחים, רימונים ותחמושת.
כפר גלעדי: הסודות יוצאים לאור
אין הסבר מניח את הדעת מדוע הפעיל אותו קומץ את הסליק לאורך כל כך הרבה שנים אחרי הקמת המדינה ואחרי שהציונות השיגה עליונות אווירית במזרח התיכון.
אולי הם היו מספיק מתוחכמים ומרחיקי ראות כדי לספק לענף התיירות של אצבע הגליל גימיק שיווקי עסיסי במיוחד.
בכלל לא בטוח שזהו ההסבר הכי הזוי.
האסימון של תל חי
קרב תל חי שהתרחש לפני 91 שנים, ב-1 במארס 1920 (י”א באדר תרפ”א), והפך למיתוס של גבורה והקרבה ציונית היה למעשה מפלה מוחצת; כ-20% מאנשי היישוב נהרגו והוא ננטש.
המיתוס נבנה בעיקר על אמירת הדווי של יוסף טרומפלדור, ששוכללה ע”י יוסף חיים ברנר לסלוגן “טוב למות בעד ארצנו”. ברנר עצמו נרצח כמה חודשים אחר כך בפרעות בתל אביב.
אבל יש עוד היבט שמציב את תל חי כאבן דרך משמעותית בתולדות הציונות; קרב תל חי הוא הפעם הראשונה בה יישוב יהודי הותקף והשיב מלחמה.
את 1920 אפשר לסמן כשנת מפנה במאבק על ארץ ישראל בין העם שחוזר אליה אחרי אלפיים שנות גלות לבין האוכלוסייה שחיה בה בשבע מאות השנים האחרונות. בחלקים שהיו בשליטת הבריטים החלו הערבים להתארגן לפעולה נגד השיבה היהודית. באזור הצרפתי – בו שכנו ארבעת יישובי אצבע הגליל, ביניהם תל חי – התחולל חיכוך אלים בין הערבים לבין הצרפתים.
קרב תל חי הוא העימות האלים הראשון בין החזון של אומה ערבית גדולה לבין החזון הציוני.
נפילת תל חי היא האסימון שנפל ליישוב היהודי הקטן בארץ ישראל – תהיה מלחמה על המולדת.
הצעיף של קריית שמונה
היה קר. אבא הקפיד על משמעת כובעי צמר להגנת האוזניים וצעיפים להגנת הגרון.
הצעיף שאני בחרתי לטיול היה – איך לא? – צעיף אוהדים עם לוגו של נבחרת ישראל. לא הכי אופנתי אבל מחמם יופי ומשרה אווירת נעורים אם לא רוח שטות קלה.
למען הסר ספק, הדור הצעיר התהדר בצעיפים שעוברים ז’ורנל.
הצעיף המסוים נרכש לפני מספר שנים במשחק חורפי של נבחרת ישראל ולמרבה הפלא הוא איכותי למדי. כלומר, לא רק אביזר אוהדים אלא גם ממש צעיף.
יאפ, ויש עליו לוגו של חברת ‘איתוראן’ שתרמה בזמנו את הצעיפים לנבחרת הלאומית.
‘איתוראן’ היא גם הספונסר של עירוני קריית שמונה. כחול לבן הם צבעי המדים של המועדון הצפוני שמוביל נכון לעכשיו את ליגת העל בתקווה להשגת אליפות ראשונה למועדון וראשונה מעבר לקו הרוחב של חיפה.
כך יצא, בלי כוונה תחילה, שבכל מקום באצבע הגליל הצעיף שלי עורר שיחת כדורגל נלהבת, החל מבית הקפה בגומא, דרך עמדת הקבלה במלון, עבור בפלאפל בקריית שמונה, בחנות האופנה בקניון המקומי (רכשתי לעצמי טריינינג), ועד המדריכה החיננית בתל חי. אפילו בדליית אל כרמל.
מותג על 458
לידיעתכם, בישראל יש שלוש פרארי 458, אחת בסביון, אחת בנתיבות ואחת בדליית אל כרמל. מטרת הטיול של שבת היתה השגת פוטו אופורטיוניטי עם מותג העל מדליית אל כרמל.
ילד הסנדוויץ’ שלי הוא חובב מכוניות על ושייך לחבורה שעוקבת אחרי רכבי על ומכוניות אקזוטיות ומצלמת אותן כאתגר אישי וכבסיס לדיון מתמשך בפורומים, קהילות וערוצים באינטרנט.
השגת צילום של אחת משלוש הפרארי 458 הוא אתגר משמעותי עבור החבורה.
כתבה על הפרארי של עלי בפורטל הונא
הגענו לדליית אל כרמל בצהריים, כאשר הדוחק ברחוב השוק המפורסם החל להתדלדל. הדרבוקות, השרוואלים ועלי הגפן הממולאים לא עניינו אותנו הפעם. אנחנו באנו לצוד פרארי.
מסתר שכולם יודעים וכולם עוזרים בכיף, וכך הגענו – בעזרתם האדיבה מאוד של בעל חנות מזכרות מבוגר ובעל פיצוצייה צעיר – לחנות לציוד משרדי שמופעלת ע”י בן דוד רחוק של בעל הפרארי. חאסל (הבן דוד) הסכים ליצור קשר ובעל הפרארי, שנפלנו עליו בלי הכנה מוקדמת, הבטיח לחזור אלינו אם יסתדר לו.
החלטנו לתת להבטחה הזאת צ’אנס ונכנסנו למסעדה מקומית לארוחת צהריים מאוחרת. אם עד שנסיים את הסעודה (לא משהו) הוא יתקשר, סבבה. אם לא, חוזרים הביתה ומנסים בפעם אחרת.
היינו כבר בדרך לפנות שמאלה לכיוון היציאה לתל-אביב כאשר הטלפון צלצל.
אמנם עלי, הבעלים של הפרארי היפהפייה (מותג עלי) לא הסכים להוציא אותה מהחניון המקורה מפאת ביש מזג האויר, אבל התיר לבני להיכנס ולצלם כאוות נפשו. חוויה מרגשת בשבילו, חוויה מרגשת בשבילי. לפי הייעוץ הבלתי פוסק שהוא סיפק לצלם הצעיר – חוויה מרגשת גם בשביל עלי.
הנוף האנושי
בין אורחי המלון (המומלץ) ששהינו בו היתה חמולה של יוצאי אתיופיה עם כיפות סרוגות ושביסים, חמולה ערבית מרובת ילדים, שתי חמולות חילוניות, אחת עם מבטא אנגלו-סקסי, וחמולה אחת של זוגות צעירים. כל השאר הרכבים יותר קטנים – משפחות (כולל משפחה חרדית), זוגות בגילים שונים, בודדים – ישראלים ותיירים.
בדיוק לפני שבוע, בליל שישי 27 בינואר 2012, במלון באצבע הגליל, חווינו הרמוניה.
***
התמונה העליונה: שביל הלולים בכפר גלעדי, חורף 2012. צילם: א. מאיר, בן 15.
