15 שנה חלפו מאז רצח יגאל עמיר את ראש הממשלה יצחק רבין. תאריך הרצח לפי הלוח העברי, י”ב מרחשוון, נקבע כיום זיכרון ממלכתי עפ”י חוק.
היום, יום רביעי 20.10.2010, חל י”ב מרחשוון תשע”א. יום הזיכרון ליצחק רבין, 15 שנים אחרי.
את רצח רבין חוויתי כשמאלני מובהק, על סף פוסט ציונות ותומך נלהב של יצחק רבין והסכמי אוסלו.
את יום הזיכרון ה-15 לרצח אני חווה כציוני מובהק, בלי אמונה בהיתכנות של שלום, עם ראייה מפוכחת של הסכמי אוסלו.
כתבתי על כך ביום השנה השביעי לרצח, 2002, רגע אחרי שהבנתי את מה שהבנתי. המאמר פורסם לראשונה בשנה שעברה – מורשת רבין הפרצוף האמיתי.
זה היה מאמר של מסקנות. אבל יש להבדיל בין מסקנות ללקחים.
למשל; המסקנה כי בימין הקיצוני יש זרמים עכורים ואלימים היא נכונה. אבל מה הלקח?
יש הרבה לקחים שכדאי וצריך להפיק מרצח ראש הממשלה יצחק רבין. יש הרבה אנשים, גופים, מוסדות וקהילות שהיו ועדיין צריכים לעשות חשבון נפש, להפיק לקחים ולשנות בהתאם.
השאלה היא, האם יש לקח לאומי?
בשלב זה הלקח הממשי היחיד שקיבל חותמת הוא, שצריך לזכור – יש חוק שקובע יום זיכרון ממלכתי.
המועד השנתי הוא התאריך העברי בו התבצע הרצח.
הבחירה הזאת מציבה את הרצח כביטוי לקונפליקט פנים יהודי ופנים ציוני. אירוע לאומי שיש בו את כל המטען שנושא עמו השילוב בין רוצח עם כיפה לבין נרצח בלי.
מי שבוחר לציין לפי התאריך הלועזי, 04.11.2010, מציב את הרצח כביטוי לקונפליקט אוניברסלי בין דמוקרטים ואנטי-דמוקרטים.
שני התאריכים צודקים.
פעם ב-19 שנים הם באותו יום.
