פרובוקציה היא טכניקה פופולארית כמעט בכל תחומי הכתיבה – שירה, פרוזה, רפורטאז'ה וכמובן בלוגים. ההנחה היא שפרובוקטיביות, באמירה ו/או בתוכן ו/או בסגנון, היא מתכון לרייטינג גבוה.
זה נכון, אבל לא תמיד. יש כמובן שונות עפ"י מדיה; פוסטר פרובוקטיבי הוא לרוב אפקטיבי כי נדרש רק הרף עין כדי לקלוט אותו, לעומת מאמר פרובוקטיבי שדורש את אותו מאמץ וזמן כמו מאמר לא פרובוקטיבי.

הגישה הפרובוקטיבית היא אחת הסיבות לקריסת העיתונות העולמית, בהיותה אחד המאיצים של רידוד השיח התקשורתי ולמעשה של אובדן האמון במקצוע העיתונות. התוצר של חדשות כבידור הוא רק פועל יוצא.
בשיא הקיצור אפשר לומר כי העיתונות התחילה כאשר הכותרת היא כלי שנועד להביא את הצרכן אל התוכן ומסיימת אותה כאשר הכותרת היא הדבר עצמו.

אבל זה לא פוסט על כתיבה פרובוקטיבית באופן כללי אלא על הגב' חנה ארנדט, שמרבה להיות נוכחת בפוסטים בדה-מרקר קפה ובכלל.
פגשתי אותה שוב בראיון שערכה הבלוגרית נעמית עם חוקר השואה פרופסור שאול פרידלנדר.

דעה שהפכה לתיאוריה

הסיבה שארנדט צפה ועולה שוב ושוב היא כמובן ספרה אייכמן בירושלים: הבנאליות של הרוע.
בספר שהוא אסופת מאמרים שכתבה כאשר סיקרה את משפט אייכמן עבור עיתון אמריקני היא מציגה דעה שהפכה אחר-כך לתיאוריה.

הדעה של חנה ארנדט כפי שהיא מנוסחת בויקיפדיה:

בספר עסקה ארנדט בשאלה הפילוסופית – האם הרשע הוא רדיקלי, או שהוא נובע באופן בנאלי מאי רצונם של האנשים לקחת סיכונים. בספר זה טבעה ארנדט את המושג המשמש את חוקרי השואה, "הבנאליות של הרוע". ארנדט טענה שהתביעה במשפט הפכה את אייכמן לסוג של מפלצת, אולם הוא לא היה שונה מסביבתו והוא בעצם סמל של כל החברה הגרמנית באותה תקופה, שהפכה את ההשמדה למושג לגיטימי.

פרופסור פרידלנדר מציג בראיון דעה נגדית:

אני לא מאמין לרגע לבנאליות של הרוע, היו המון אנשים בנאליים, אבל המעצבים של התעמולה שפעלה כל הזמן ברדיו, בסרטים, בסופו של דבר כל כך החדירה דמות של היהודי בתור כח הרוע המרכזי בהיסטוריה העולמית, שמי שלאט לאט נתפס לזה, ולא הייתה כמעט אפשרות להימנע, ראה בעשייה לא רק ביצוע הוראה אלא משימה. נכון שאנשים נחרדו בהתחלה מעצם האלמנטים הפיזיים של ההריגה, לכן הנאצים גם שכללו את צורות ההריגה של המבצעים, כדי שלא יהיה קשה להם, ולא יעמדו מול הקורבנות, ויראו אותם. אבל בסופו של דבר כל אחד ידע בדיוק מה הוא עושה, כפי שראית במכתבים של החיילים שכותבים הביתה הם צוחקים ומתבדחים שהשלב הבא יהיה לעשות נקניקיות מבשר היהודים ולהגיש אותם לרוסים…

על הבנאליות של הרוע צריך להסתכל משני כיוונים – הפרטי והקולקטיבי.

תרבות זה שכבה דקה?

אסף גולדרינג ואלי פימשטיין הם דוגמאות לבנאליות של הרוע – מקרה פרטי. שני אלה הפכו בתהליך לא ארוך מאנשים נורמטיביים, הראשון אפילו מלח הארץ, לרוצחי תינוקותיהם.
מה שמכניס אותם תחת כנפי "הבנאליות של הרוע" הוא הבנאליות של הרצח והמניע שמאחוריו; בואי חמודה, נצחצח שניים, נתלבש ואחרי זה אבא ישים לך ניילון על הפנים. כל זה מתוך שנאה לוגית לאשה שהיתה איתם. הם הסיתו את עצמם נגדה עד כדי כך שיכלו לעשות את מה שעשו.

הדיון על הצורה הקולקטיבית קצת יותר מסובך בגלל סוגית האחריות – מי אחראי?
בסופו של דבר זאת השאלה שארנדט הציגה – האם היה צדק/ערך מוסרי בהעמדתו של אחד הפקידים, בכיר מאוד אמנם, למשפט?

אם מקבלים את הטענה שבנאליות רוע קולקטיבית פוטרת את הפרט מאחריות, אולי צריך לחשוב שוב על משפט אייכמן. אבל אייכמן לא אמר "כולם עשו את זה" או "העם הגרמני שלח אותי" או "פעלתי בשליחותה של אירופה והאנושות".

הוא אמר "רק מילאתי פקודות". כלומר, הוא לפחות ידע שהוא חוליה בשרשרת ביצועית והוא כמובן ידע מה התוצר של פס הייצור ההיררכי.

האיש גם היה יצירתי. נסו רגע לדמיין את המצגות שלו בישיבות עבודה. האם היה ניצוץ בעיניו כשדיבר על תפוקות? דמיינו את רוח הצוות במשרדו של הפקיד, אדולף אייכמן.

התשובה לשאלה הרביעית בראיון עם פרופסור פרידלנדר שמשה את המראיינת ככותרת לראיון כולו:

ש. אחרי כל כך הרבה שנות מחקר על השואה, אתה מבין את מהות הרוע הזה?
ת. לא יותר מקודם. אבל אני אולי יכול לומר שלא…. אבל אני גם לא מבין יותר.. ואני אומר את זה בספר, אני רוצה שאנשים יישארו מדי פעם המומים, ניסיתי לכתוב היסטוריה לפי כל הכללים המקצועיים והמדעיים, אבל יחד עם זה לא לבטל את ה… איך לומר… התהייה האינסטינקטיבית. ה"זה לא יתכן!". מדי פעם אדם כמעט בצורה ביולוגית מפסיק לנשום ואומר לעצמו  שזה לא יתכן, תודות לקולות האלה.

אחר כך זה מתחדד עוד יותר:
ש. אז אתה יכול להבין איך אומה תרבותית יכולה להגיע לרוע אולטימטיבי.
ת. לא. וזה אומר גם שתרבות זה שכבה דקה, אבל גם קשה להבין איך אנשים, בסך הכל רגילים, היטלר זה לחוד, והשפעתו, זה שאלה גדולה, אבל בכל זאת, המוני גרמנים אחרים, היו מוכנים תוך זמן קצר להפוך מאנשים רגילים – ordinary men כמו הספר של כריס בראונינג, היו מוכנים להפוך לרוצחים.

"תרבות זה שכבה דקה", אומר פרופסור פרידלנדר. בכך הוא בעצם סותר את עצמו ויוצא תומך במסקנה המרכזית של חנה ארנדט – שהבנאליות של הרוע יכולה להתרחש בכל קולקטיב.

הבנאליות של הנרטיב

בעידן הנרטיב החופשי מוכנסים תחת כנפי ההגדרה של הבנאליות של הרוע כל מיני דברים – דארפור, רואנדה, ארמניה, גואנטנמו וטבח כפר קאסם. השיח האינטלקטואלי כבר כולל רשימות דירוג כמיטב אתרי הספורט. מה שמוכיח רק דבר אחד – יש רוע בעולם.

את הבנאליות של הרוע אנחנו חווים יומיום דרך עיתוני ואתרי החדשות. זאת תופעה אנושית.

זה לא עוזר לנו להבין את השואה, איך יכול להיות, איך נבטיח שלעולם לא עוד, איך נדע שאנחנו לא כאלה. כי אם בכל קולקטיב, למה לא אצלנו?
מצד שני זה עוזר לנו לחשוב על השואה ולדבר עליה. יש תבניות שיחה וזה נוח.
כל אחד יוצק בהן את דעותיו, מסקנותיו והתלבטויותיו.

מה שמוביל אותנו לעניין הבנאליות של הבנאליות של הרוע.
מי שקרא את ההשוואות בין אסף גולדרינג לבין דודו טופז מבין למה אני מתכוון.

רוע או רע הכרחי?

המונח של חנה ארנדט נמצא בלב הדיון הישראלי על הכיבוש.
לא קשה להלביש את הבנאליות של הרוע על המחסומים ביו"ש. במקום פקיד משועמם יש לנו שומר עייף, במקום לחץ מלמעלה יש לחץ מלמטה. השומר יודע שבאי המחסום סובלים, הוא גם מבין שיש פה שיטתיות.

אין ויכוח על כך שהמחסומים הם דבר רע. השאלה היא האם הם רוע או רע הכרחי?

פתיחת הצמצם תגלה כי בצד המחסום יש גברת ממחסום ווטש והנושא נמצא על סדר היום התקשורתי והציבורי כמעט נון-סטופ, והוא חשוף לעולם (הכל ביו-טיוב) והוא לא סטטי, והחיילים משתתפים בויכוח והכי חשוב – ברמה העקרונית הקולקטיב רוצה להיפטר ממנו. הרוב בישראל מוכן לקחת סיכונים וכבר לקח כאלה כדי להסיר את המחסומים ולסיים את הכיבוש.
וזה כבר לא כל-כך בנאלי.

מה שמוכיח, לפחות באופן זמני, שהתיאוריה שנולדה מן הדעה של גב' ארנדט לא יצוקה ב-100%. יש חריגים. כלומר האפשרות שלא כל קולקטיב יכול, בטח לא בקלות – קיימת.

לזכותה של ארנדט יש לומר שבדיעבד אולי יש לה השפעה על כך שהמציאות מוכיחה כי היא טעתה.
המטבע "הבנאליות של הרוע" הוא גאוני ועליו מגיע לגב' ארנדט אוסקר למשפטי מפתח.

ארנדט נתנה כותרת, חוללה מהומה, עשתה קאמבק משתלם ולא הסתכלה לאחור.

נושאי הבשורה של ארנדט מזכירים לי (איך לא?) את הסצינה מהסרט 'בריאן כוכב עליון' בה מתווכח ההמון הנסער האם ללכת אחרי הסנדל או אחרי הדלעת.
הארנדטים לא רואים ממטר את הבנאליות של הרוע שמתרחשת מתחת לאפם.

פיגועי ההתאבדות מייצגים את האופציה הרעה הזאת יותר מכל דבר אחר שקרה בארץ ישראל המסוכסכת – החל בכסף האירני, דרך נתיבי ה'גיהאד העולמי, על שדרת המנהיגות הדתית עד למסעדה בחיפה.

גם פרופסור פרידלנדר טועה, לדעתי; תרבות היא לא שכבה דקה.