יום שישי ערב פסח, נסעתי הביתה כדי לבלות את הסדר בבית. לא יכולתי להוסיף לביתיות ולהרגשה הטובה, כי לא היה לי מצב הרוח הדרוש לכך. 'חג החירות'? באיזו זכות ובאיזה מצפון אנחנו יכולים להתיישב היום ולחגוג את חג החירות בשמחה וברחבות לב?
האם אנחנו יכולים לשבת היום ליד השולחן? היום, כשמגיעות כבר הידיעות על השמדת שארית הגולה (יהדות הונגריה)? היום, כשלחירות עמנו אין זכר, ביום שמעולם עוד לא היינו משועבדים ונדכאים כל כך?
מחשבות כאלה חלפו במוחי כל הזמן ודרשו את תירוצן. האם לא היינו מחוייבים, במקום לחגוג, לחוש לעזרתם כדי להציל עוד מה שאפשר? אינני מבין איך אנחנו יכולים, נוכח הידיעות שמגיעות, לשבת במנוחה, לאכול, לשתות ולנשום אוויר? ולא רק אנחנו, אלא גם אומות העולם, כל האנשים שיש בהם עוד קצת רגש אנושי, כיצד יכולים לשתוק? איך הם יכולים שלא להתנפל על האויב האכזרי הזה בכל כוחותיהם כדי להכשיל את מזימותיו?
נדמה לי שעוד אף פעם לא פרצה ממני הקריאה הזו 'מן המיצר קראתי י-ה' בהתמרמרות ובכוונה כזו כמו בפסח. אבל מה בידינו לעשות, אנחנו היהודים חסרי אונים לעומת אסון אחינו. ובאמת רק נשק אחד יש בידינו, וזהו: כן לחגוג את חג החרות! כן לאכול ולשתות! כן לנשום אוויר! אסור לנו להתייאש! עלינו להמשיך ולבנות כי עוד לא אבדה תקוותנו. כי זוכרים אנו ומחוייבים אנו לזכור את האמרה: 'והיא שעמדה לאבותינו ולנו…'.
***
הטקסט הזה, שנראה כאילו פורסם רק היום בטוויטר, נכתב ביומנו של אהרון מאיר (אח של אבא שלי) ביום השני של חול המועד פסח תש"ד (1944), לפני פ' שנים (80 שנה) בעיצומה של השואה.
אהרון היה כבר בארץ ישראל, לאחר שהמשפחה הבינה מה הולך להתרחש ונמלטה בזמן בדרכים עקלקלות. 4 שנים אחרי הטקסט הזה אהרון נפל בשבי הליגיון הירדני.
