בשבת הקרובה, ט”ו מרחשוון תשע”ב 12.11.2011, יקראו בבתי הכנסת את פרשת ‘וירא’ המתחילה בפרק י”ח ומסתיימת בפרק כ”ב של ספר בראשית.
שימו לב מה מתחולל בחמשת הפרקים המרכיבים את פרשת ‘וירא’; אברהם ושרה מקבלים הבטחה אלוהית לצאצאים, אברהם מגן על אחיו לוט ומציל אותו מחורבן סדום ועמורה, אשת לוט הופכת לנציב מלח, אבימלך חוטף את שרה ותחת לחץ משמיים משיב אותה לאברהם, שרה יולדת את יצחק, אברהם מגרש את הגר וישמעאל בלחץ אשתו, אלוהים מבטיח לישמעאל עתיד גדול, אברהם מייסד את באר שבע וכמובן הגראנד פינאלה של פרשת ‘וירא’ – האירוע של עקדת יצחק (בראשית כ”ב).
אפילו סדרת הטלויזיה המופרכת ביותר לא יכולה לדחוס מטען רב משמעי כזה לחמישה פרקים.
הנכונות של אברהם לקחת את בנו למסע המוות ללא פקפוק, היסוס או שאלות הבהרה היא נקודה ארכימדית של הדתיות, והיא מתייחסת לשלוש הדתות המונותיאיסטיות שצמחו במזרח התיכון כאנטיתזה לדתות הפגאניות בהן קורבן אדם היה חלק מן הפולחן.
השורה התחתונה היא שקורבן אדם הוא אסור ופסול. אנחנו הקוראים יודעים זאת למפרע, כי הסיפור מתחיל בהודעה שמדובר בניסוי.
על כל השאר יש ויכוח; יש הרואים בציות המיידי חסר התהיות של אברהם את פסגת האמונה הדתית ויש הרואים בו בדיוק את ההיפך – את נקודת השפל.
שני הצדדים לויכוח נתלים בפסוקים ט”ז-י”ח על מנת להוכיח כי אמונה עיוורת היא תכלית הדתיות, זה לטוב וזה לרע.
יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ, אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידֶךָ. כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְכַחוֹל, אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם; וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ, אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ, כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, עֵקֶב, אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי.
על פניו יש פה עידוד אלוהי לצייתנות עיוורת. אז זהו – שלא.
אכן, הנכונות להקרבה אולטימטיבית זוכה לברכה, אך לאחר שהובהר כי לא מדובר על הקרבה למען האל יש לדון בנכונות להקרבה כערך סגולי אנושי.
נדמה לי שאין צורך להכביר מילים על כך שהקרבה היא עניין שיש לו היבטים שמעבר לאמונה הדתית.
הסיפא בהחלט יכולה להתייחס למכלול ולא רק לשלב עד העקדה. שהרי אברהם נענה גם להוראות לעצור.
למעשה, כך צריך לקרוא אותה: אברהם הבין שיש גבולות לצייתנות ובורך על כך.
המונותיאיזם בידל את עצמו לא רק במהות אלא גם בצורה.
למקרא הסיפור של עקדת יצחק, הנטייה הטבעית היא לחשוב מדוע אברהם לא התקומם כנגד ההנחיה האכזרית להקריב את בנו.
יש פירושים המתארים את הדיאלוג המיוסר בין אברהם לאלוהיו, אבל בתכל’ס הוא פשוט קיבל את ההודעה והחל לבצע. אם היו לו מחשבות אנחנו לא יודעים על זה.
קור הרוח הפלגמטי הזה, הרובוטי, מוצג כתמצית היות האדם דתי, אמונה שלמה (טהורה או מטונפת, תלוי את מי שואלים).
לכאורה, באמת מיצג מופתי של אפס פקפוקים. אבל, אולי בעצם בדיוק להיפך.
בואו נראה…
כמה עשרות פסוקים קודם לכן, עדיין בפרשת ‘וירא’, שומע אברהם מהאל הבטחה “כי ביצחק יקרא לך זרע”.
משמע, יצחק שנולד לו בהיותו בן מאה יהיה ממשיך השושלת העברית.
כלומר, ההשלמה השקטה של אברהם עם ההנחיה לקחת את יצחק אל הר המוריה לשחיטה היא, הלכה למעשה, ביטוי לפקפוק מוחלט בהבטחה האלוהית שניתנה פרק אחד לפני וכמה שנים קודם.
אפשרות נוספת היא שאברהם תפס את אלוהים כישות קפריזית. זה כבר מונותיאיזם פגאני שמבוסס על פחד יותר מאשר על אמונה.
מדוע הוא לא נענש, אם כן? ראשית מכיוון שהתהליך כולו, עד אנחת הרווחה למשמע ההוראה “אל תשלח ידך אל הנער”, היה כנראה עונש קשה בפני עצמו.
שנית, כי מדובר במונותאיסט הראשון – עכשיו הוא יודע.
שלישית, בחינוך תמיד עדיף תגמול חיובי.
