בהרצאות שלו מתייחס פרופסור שלמה זנד לעניין של הזהות, תוך שהוא ממצב את עצמו כשגריר, אפילו נלהב, של פוליטיקת הזהויות.
זה כמובן טבעי עבור מותג שבנוי על תיאוריה השוללת את הזהות היהודית, סחורה חמה באופן מסורתי.
באחת ההרצאות (מתי ואיך הפסקתי להיות יהודי?) הוא אומר: "זהות היא לא כובע". ואז הוא מסביר שאדם צריך כובע אחד בלבד לראשו, אבל זהויות יש הרבה, וטוב שכך.
לפי זנד, סל הזהויות של אדם יכול לכלול זהות מגדרית, מינית קהילתית וכיוצ"ב. יש לציין שהוא לא מותח את קונספט הזהויות יותר מדי, ונשאר בתחום הסולידי, הן בהגדרות והן בכמות.
אנחנו כבר יודעים שבעולם פוסט-מודרניסטי סל הזהויות פר נפש יכול להגיע למימדים ביזאריים. חפשו בגוגל דוגמאות.
בואו נתמקד "בפתגם עם הכובע" מאת שלמה זנד.
ראשית, יש קצוות פתוחים; אם זהות היא לא כובע, מהי כן? למה אפשר להמשיל אותה?
אולי יש תשובה ביו-טיוב, אבל בינתיים זה מציב את הפתגם ברמה של גימיק לשוני, שמאפשר לזנד לדלג ישר למסקנות (פוליטיקת הזהויות זה אחלה) בלי יותר מדי נימוקים.
למה לנמק? בסך הכל דנים פה בזהויות של בני אדם.
שנית, הפתגם המהוקצע חומק מהתופעה הנפוצה (בעיקר בחוגים שיכולים להרשות לעצמם) של ריבוי כובעים והחלפת כובעים. אם כבר אלגוריה אז עד הסוף, לא?
אם נחזור לשיח מהותני (סליחה, הייתי חייב), הפתגם של זנד בראי הפוליטיקה של הזהויות, בעצם אומר שלראשו של אדם יכול להיות כובע אחד ברגע נתון.
כלומר, זהות דווקא עשויה להיות כובע, ואילו אופנתי, כאשר בכל רגע נתון יש זהות אחת מתוך סל הזהויות שהיא בראש, באותו רגע.
"וואו", אומר לעצמו הסטודנט ללימודי מגדר, וממתג את הרעיון תחת הסלוגן "קרוסלת הזהויות".
אלא שפרט לסלוגן אין פה שום דבר חדש. כל אדם, מכל מגדר, חי את "קרוסלת הזהויות" באופן רציף ושוטף ויומיומי.
סל הזהויות שלי, למשל, כולל אבא, בעל עסק, בעל מקצוע, גבר, מבוגר, סטרייט, גבר "של רגליים", חובב היסטוריה, פלספן, חולה כדורגל, אוהד ליברפול, מכור לקפה.
הרי לכם רשימה דו-ספרתית בלי שהזכרתי יהודי-ישראלי-שמרן-ימני, ובלי שנכנסתי לדברים יותר מדי אינטימיים.
אגב, חוץ משתי הזהויות הראשונות ברשימה, כל השאר בסדר אקראי. כל אחת משחקת תפקיד יומיומי בחיי, ואני אחסוך מכם את הדוגמאות.
המשמעות היא, שהסלוגן "קרוסלת הזהויות", כל שהוא מוצלח וקליט, הוא פחות מדויק מהפסוק הקלאסי "וואי, איזה יום צפוף היה לי". כולנו מג'נגלים זהויות כל הזמן.
מתי זהות הופכת להיות זהות פוליטית?
כאשר אדם מוכן לסכן דברים – כסף, זמן, חיים – ולהילחם בשם הזהות הזאת – לתקוף או להתגונן.
דוגמא בסיסית: נכה שיוצא להפגנה אגרסיבית למען הקלות במס (התקפה) או נגד פגיעה בזכויות מס (הגנה). קחו את זה לכל זהות שאתם מכירים.
איפה מתחילה הפוליטיקה של הזהויות?
כאשר גורם כלשהו – אדם, ארגון, ממשלה – משתמש בזהויות הפוליטיות של בני אדם לצרכים ולמטרות שלו.
אחדד: הפוליטיקה של הזהויות היא מתודולוגיה בה משתמשים גורמים שונים, כדי לנצל לצרכיהם את הנכונות של בני אדם להקריב בשם זהות פוליטית.
לא הגדרה מושלמת, אבל אתם מבינים את הכוונה.
בואו נחזור לשלמה זנד.
מי הרגולטור של הזהויות?
כאמור, בהרצאות הוא מרבה להדגיש את היותו ליברל התומך בריבוי זהויות, ובמשמעויות הפוליטיות של העניין.
זה יפה מצידו.
אלא שהסאב-טקסט צורח (זה נפלט לו לפעמים כמעט במובהק): שלמה זנד מאשר לכם סל זהויות ("אני בעד", "אני ליברל"), אבל שומר לעצמו את הזכות לאשר (או לא לאשר) את הזהויות שבחרתם.
במילים אחרות: לפרופסור שלמה זנד – לפי דעתו שלו ומטעם עצמו – יש זהות של מאבחן זהויות של אחרים.
מה תגידו? מה זה מזכיר לכם?
וזה לא האבסורד היחיד שקפץ לעיני.
היי, זנד, הזהות שלך שלילית
אני מניח שכמו לכל אחד ואחת, גם לפרופסור שלמה זנד יש כמה וכמה זהויות לג'נגל.
מה שמעניין במיוחד הוא, שהזהות שממתגת את זנד היא "אני לא יהודי".
כלומר, שמו הולך לפניו על דרך השלילה – לפי מה הוא לא.
כל זה בא בכלל כמתאבן לשאלה המסקרנת, הנובעת מהפתגם "עם הכובע": האם אפשר כי לאדם שיש לו/לה סל זהויות דינאמי תהיה זהות אחת דומיננטית?