יש לי נוהג שהולך איתי מגיל צעיר: ספר שאהבתי במיוחד נשאר איתי לתמיד.
לא כל ספר שאהבתי, כי יש הרבה כאלה, אלא ספר שאהבתי במיוחד, כזה שנשאר איתי לתמיד גם במחשבות.
גם מאלה יש לא מעט, אבל בכמות סבירה לאחסון.
את הספרים שלא יכולתי לשמור אצלי, כי הייתי מחויב להחזיר – לאדם או לספרייה מהם שאלתי את הספר – הייתי מחפש לרכישה.
זה פחות או יותר ארון הספרים שלי.
לפני קצת יותר משנה השאיל לי בני הבכור ספר.
"אבא, זה כאילו אתה כתבת", הוא אמר לי.
נדרשו מספר חודשים כדי לצלוח את הספר שהשאיל לי בני, רקוויאם גרמני מאת עמוס אילון, שהוא בעצם ספר היסטוריה הכתוב כמו מאמר ארוך. 401 עמודים של פרטים, מכניסתו של משה מנדלסון בשערי ברלין ועד עלייתו של אדולף היטלר לשלטון, באותה עיר עצמה. 190 שנים בדיוק.
'רקוויאם גרמני' סוקר את ההיסטוריה של יהודי גרמניה בין השנים 1743 – 1933, ומתאר את המאמצים המתמשכים של יהודי גרמניה להיטמע ולהיות חלק אינטגרלי מהאומה המארחת.
המיקוד הוא באליטות של יהודי גרמניה, אלה שהרגישו שייכים ושאפו לרתך את שייכותם לאומה הגרמנית, מתוך תחושת שייכות אותה קיבלו על בסיס עליונות מעמדית, כלכלית, השכלתית וכיוצ"ב אליהן הגיעו – כדרכן של אליטות.
השייכות, כך מסתבר היתה מדומיינת, אבל תחושת השייכות היתה אמיתית ועוצמתית.
אפשר לסכם את הספר גם מכיוון הפוך: דעתם ותחושותיהם של בני האליטה היהודית בגרמניה כלפי "האדון מעפולה והג(י)ברת מדימונה".
כלומר, השאיפה להיטמע בגרמניה היתה גם בריחה מהשורשים. למעשה, הבריחה היתה המניע לשאיפה.
הם תפסו את עצמם כבעיה, וחשבו שמצאו פתרון.
הספר מתאר בפרטי פרטים מתועדים, את מה שכתבתי בתכלית קיצור, על בסיס ידע כללי, במאמר תגובה ספונטני שפרסמתי בבלוג שלי אחרי נאום הבלע (נאום "התהליכים") של יאיר גולן, בערב יום השואה תשע"ו.
הכרתי את ההיסטוריה של יהודי גרמניה אבל לא את הפרטים. הספר 'רקוויאם גרמני' השלים לי את הידע החסר, וסיפק לי את הבסיס העובדתי לתובנה שאליה הגעתי באופן תיאורטי.
החוויה האינטלקטואלית דומה להשתתפות בסמינר למתקדמים, בנושא שאתה מנסה להתמחות בו.
החוויה הרגשית היתה קשה, כי ככל שהכרתי את הדברים, התקריב היה מטלטל. מפחיד.
בין השאר נדרש זמן ממשוך לקריאת הספר הזה, כי הייתי זקוק להפסקות ארוכות מעת לעת.
מי שעוקב אחרי לאורך זמן – מדה-מרקר קפה, דרך פייסבוק והבלוג שלי – יודע שכתבתי על כך לא מעט. בדרך כלל, אם לא תמיד, הפוסטים האלה נתפסו כהזויים, ממחלקת "מאיפה אתה מקריץ את הדברים האלה?".
אז מי שרוצה לדעת ולהבין, שיקרא את 'רקוויאם גרמני'. אם התובנות יהיו שונות, אשמח לשמוע.
הסיום המרגש
לאחר שסיימתי את הספר החזרתי אותו לבני, וביקשתי ממנו שבכל פעם שהוא עובר ליד חנות ספרים, שיבדוק עבורי ויקנה לי את הספר, כי זה אחד מאלה שאני רוצה איתי לתמיד.
גם אני כמובן חיפשתי את הספר בכל חנות אפשרית ולא מצאתי. ברוב המקרים נדרשה הצצה במחשב כדי לדעת על מה אני מדבר. גם בחנויות הווירטואליות הוא היה באגף 'חסר במלאי'.
מסתבר שקשה מאוד, אם בכלל, להשיג את הספר הזה.
עבר זמן ואמי, סבתו של בני, הלכה לעולמה. לאחר השבעה באנו לדירה – אחי, בני ואני – כדי לעשות מיונים.
פתאום בני יוצא מחדר השינה של הורי ז"ל ואומר לי: "אבא, תראה מה מצאתי".
ניחשתם נכון, זה היה הספר 'רקוויאם גרמני'.
שמחתי מאוד על סידור הדברים המרגש, ולא פחות – על הידיעה כי לפחות אחד מהורי קרא את הספר הזה בערוב ימיו.
***
אתם בטח מבינים שאני ממליץ.
מאוד.
לדעתי, חובה.
אם אתם רוצים להבין את המציאות, ולא מפחדים להסתכל לה בעיניים.
