מספרים על ארסן וונגר, המנג'ר של מועדון הכדורגל האנגלי ארסנל, כי בבואו למועדון בשנת 1996 הוא ביקש משחקני הקבוצה להביא עמם למועדון את תפריט התזונה היומי שלהם. לא את הרשימה, אלא את המזונות עצמם, כולל הבירה. את הכל הוא השליך לתוך חבית גדולה שהכין מבעוד מועד, סגר אותה והוציא את החבר'ה לאימון היומי. בתום אימון של כמה שעות הוא הסיר את המכסה ונתן לשחקנים להריח את התכולה. מאותו יום התחיל בארסנל עידן חדש.
ארסל היה באותה עת אחד ממועדוני הפאר של הכדורגל האנגלי, עם 10 אליפויות עד אז, ועם מוניטין מיוחד של הגנה אגרסיבית ומשחק קשוח. ארסן וונגר הצרפתי היה מאמן אלמוני שהקריירה שלו כללה אליפות אחת בצרפת, עם מונאקו, ואליפות אחת ביפן, עם נגויה גרמפוס.
תוך שנתיים ארסנל זכתה בדאבל האנגלי (אליפות וגביע). תוך 10 שנים ארסנל הוסיפה לארון התארים שלה עוד דאבל, עוד אליפות, שלושה גביעים והופעה בגמר ליגת האלופות.
וונגר הפך את ארסנל ממועדון של כדורגל משעמם וכוחני למועדון של כדורגל יצירתי ומלהיב, עם שיטות אימון שמהווה מודל למאמנים בכל הליגות הבכירות. בעולם שמבוסס על הרפתקאות פיננסיות ושחיתות, הוא ביסס תרבות ניהול שמציבה את ארסנל כאי של יציבות כלכלית ושפיות תקציבית. בערך הוויקיפדיה מוקדש פרק לגישה ולפילוסופיה שלו.
אבל הכבוד לו זוכה ארסן וונגר, המכונה 'הפרופסור', בכדורגל האנגלי והעולמי נובע בעיקר מהשפעתו על תרבות הכדורגל ותרבות הספורט.
על המעמד של וונגר ניתן ללמוד מכתבה של המירור האנגלי לכבוד משחקו ה-1,000 של המנג'ר: 10 דרכים בהן ארסן וונגר החדשן שינה את פני הכדורגל האנגלי לנצח.
משטר התזונה המהפכני שהנהיג ארסן וונגר בארסנל הוא היום סטנדרט עולמי בתחום התזונה הספורטיבית. 'הדיאטה של וונגר' כוללת עוף, דגים, פסטה, אורז, גבינה לבנה והרבה ירקות.
ביצים, בשר אדום, סוכר ושומנים – אאוט. בארוחות אין לחם וחמאה ושותים מים בטמפרטורת החדר בלבד (מים קרים לא מועילים לעיכול). באופן כללי וגורף אסור לעשן ואסור לנשנש בין הארוחות.
הארוחה שלפני משחק כוללת פסטה בלבד, כפי שנוהגים רצי מרתון. מייד אחרי משחק, בו כל שחקן רץ כ-7 עד 10 ק"מ, נדרשים השחקנים לאושש את הגוף בשתייה מרובה של מים ואכילת פסטה. הכל מתוזמן עפ"י סדר יום קפדני.
לשחקנים מותר "להתפנק" מספר שבועות בשנה בתקופת הפגרה בין העונות. הבלוג מדע הכדורגל והאימון חושף טפח משיטותיו והנחיותיו של וונגר – המותר והאסור – לתזונה נכונה ושמירה על המשקל.
את תובנות התזונה שלו פיתח ארסן וונגר כאשר אימן ביפן. "שמתי לב", הוא סיפר לימים, "שביפן אין כמעט אנשים שמנים".
הוא כינה את הדיאטה שלו "הסוד הבלתי נראה של ההצלחה". כדי להסביר את התפריט הוא משווה את הגוף של הספורטאי למכונית: "אם אתה מכניס את הדלק הלא נכון המכונית לא תפיק את הביצועים הטובים שלה".
התפריט הספורטיבי של ארסן וונגר, שכולל הרבה חלבונים מן החי, מציב אתגר משמעותי לטענות ולטיעונים של טבעונים, בכל הקשור לתזונה בריאה ואיכותית.
מצד שני, הוא מפנה תשומת לב לאחת הבעיות האקולוגיות הגדולות ביותר איתן מתמודדת האנושות – התמעטות הדגה.
חלבונים מן החי עולים על שולחננו משני מקורות: צייד או חקלאות. בניגוד לבשר לסוגיו ועופות שמקורם כמעט באופן מוחלט בחקלאות, המקור העיקרי של דגים וחיות ימיות אחרות הוא צייד (דייג).
דגים וחיות ים הם המקור מס' 1 של האנושות לפרוטאין מן החי. בכל שנה צורכת האנושות למעלה מ-200 מיליון טונות של דגים וחיות ימיות, לפחות שני שליש מצייד ימי. יפן לבדה צורכת בכל שנה כ-5 מיליון טונות דגה, 80% מצייד, והיא אפילו לא בראש הרשימה.
סין היא הצרכנית הגדולה ביותר בעולם של דגה, והיא אחת המדינות בהן שיעור הצריכה של דגה מחקלאות עולה, ואפילו בשיעור ניכר, על הצריכה מצייד. הסינים צורכים כמעט פי שניים יותר דגה מחקלאות, אך הצריכה מצייד היא למעלה מ-17 מיליון טונות בשנה. לשם השוואה: במקום השני ניצבת פרו עם צריכה כוללת של 10 מיליון טונות, מתוכן 9 מיליון מצייד. השלישית ברשימה היא ארה"ב עם כ-5.5 מיליון טונות בשנה, מתוכן רק כחצי מיליון מחקלאות. יפן היא הרביעית בצריכה של דגה.
בתעשיית הדגה העולמית קיימת תופעה קשה של 'דייג יתר' (Over Fishing). בשל טכניקות ההמוניות והבלתי מובחנות במקרים רבים השלל עולה על הצריכה. בנוסף, השלל כולל גם הרבה מאוד דגה לא רלוונטית – דגים וחיות ים שאינם מתאימים למאכל ופשוט מושמדים "על הדרך".
וכל זה עוד לפני שספרנו את ההשלכות על שרשרת המזון האוקיאנית (התמעטות הדגה פוגעת בטורפים ימיים ועופות מים) ואת ההשפעות של זיהום האוקיינוסים על אוכלוסייתם.
25% מהחיים במים נמצאים בניצול יתר או על סף הכחדה, 52% נמצאים בניצול מירבי ועוד 20% בניצול סביר. הלכה למעשה אנחנו משמידים את אוכלוסיית הימים והאוקיינוסים באופן שיטתי. בשפכי נהרות הדגה כבר לא קיימת.
דו"ח הארגון למזון וחקלאות של האו"מ: מצב הדגה והחלקאות הימית בעולם 2014
האם חקלאות ימית עשויה להציל את האוקיינוסים?
בשנת 2009 הגע היקף החקלאות הימית בעולם לכ-90 מיליארד דולרים, והצמיחה מוערכת בלמעלה מ-15% בשנה. היקף הצייד הימי נשאר קשיח, אך עדיין גדול פי שניים ועדיין הרסני.
אחת הבעיות עם חקלאות ימית היא הצורך להאכיל את היצורים שמגדלים בחוות הימיות ביצורים אחרים שניצודים ברחבי האוקיינוס. בעיה נוספת היא הזיהום הסביבתי שמייצרות החוות הימיות.
מדענים נמצאים במירוץ לפיתוח פתרונות המאפשרים גידול דגה למאכל, תוך ניצול מינימלי של משאבי טבע, ופתרונות חלופיים לאבות המזון שמספקים הדגים – חלבונים, אומגה 3 ואחרים.
ישראל, אגב, היא אחת המדינות המתקדמות ביותר בתחומים אלה.
במקביל נעשים ניסיונות לפתח שיטות דייג בררניות, ללכידת הדגים למאכל בלבד ללא פגיעה ביצורי ים אחרים. חסם מרכזי הוא מיעוט הידע לגבי אורחות החיים של בעלי החיים הימיים, במיוחד במרחבי האוקיינוסים ובמעמקים.
חלק נכבד מן הפתרונות מבוצעים בשיטת ניסוי וטעייה. בינתיים אוכלוסיית הים, המהווה שני שלישים מפני כדור הארץ, הולכת ומתמעטת בקצב מפחיד.
בשלב זה ניתן רק למתן את הקצב בשיטות שונות. חלק נכבד מן המאמץ מוקדש להגברת המודעות הציבורית לבעיה העצומה על מנת ליצור לחץ גובר על הרשויות השונות – מדינתיות ובינלאומיות – להשקיע יותר במחקר ופיתוח.
המצב באוקיינוסים הופך להיות מוטיב יותר ויותר דומיננטי בפעילות של ארגונים "ירוקים", אשר בשלב זה יכולים רק להציג את המספרים המפחידים ולנסות לחנך להתנהגות ידידותית לסביבה הימית – לצרוך רק מוצרי דגה מחקלאות, הקטנת השימוש במוצרי פלסטיק המהווים כ-80% מהפסולת המושלכת לים, להיות עירניים ומעורבים ולקוות לטוב.
העובדה שארה"ב היא בעיקר מדינת 'בשר' לא מסייעת לקדם עניינים. דוגמא מאלפת לעיוורון של ארה"ב לבעיית האוקיינוסים ניתן לקבל ממאמר באתר Slate בו מנסה מומחית לתזונה אקולוגית, נינה רסטוג'י, לייעץ לשואלים 'איזה בשר הכי פחות מזיק לכדור הארץ?'
היא מגיעה מעמדה מובהקת של שלילת בשר ועוינות לתעשיית הבשר לסוגיו, והיא ממליצה על דגים כפתרון תזונתי אקולוגי.
בשיח הצמחוניסטי-טבעוניסטי בארה"ב אנשים שאוכלים דגים ומתנזרים מבשר – בקר, חזיר, עוף – נחשבים לאקולוגים.
האנושות צריכה להרוויח זמן על מנת למצוא פתרון איך להציל את מקור המזון הגדול והחשוב ביותר שלה – האוקיינוסים.
מבין המקורות לחלבון מן החי, תעשיית העופות, שמספקת בשר וביצים, היא החלופה הפחות בעייתית: הכי פחות מזהמת, מייצרת מעט מאוד גזי חממה, צורכת הכי פחות משאבי מים, הזנה, אנרגיה ותפעול, דורשת באופן דרמטי פחות משאבי קרקע (וגם אין צורך לכרות יערות עבורה).
שתי בעיות יש בתעשיית הביצים והעופות: הראשונה היא האגרסיביות האיומה של הטיפול בתרנגולות ובאפרוחים, אך את זה ניתן לפתור בקלות.
הבעיה השנייה כבר מאתגרת אפילו את דילמת האוקיינוסים. אם לא ידעתם, אז בשנים האחרונות המניע מס' 1 לכריתת יערות הוא הצורך הגובר בשטחי גידול חקלאיים של דלק צמחי. כלומר, תירס. כלומר, האוכל של התרנגולות. כלומר, המעבר מדגים לעופות אולי יעזור לאוקיינוסים אבל יחמיר את המצב של יערות הגשם.
הנתון הזה אמנם מוכיח שוויתור מוחלט על חלבונים מן החי עלול להזיק לא רק לגוף אלא גם לפלנטה שלנו, ומהווה טיעון גמביט מול הטבעונים, אך זוהי נחמה פורתא. עד 2050 האנושות תכפיל את צריכת המזון שלה.
הפתרון לטווח ארוך בכל זאת מבוסס על התרנגולות והוא כרוך בשני אלמנטים: הגבלות על ייצור ושימוש בדלק צמחי ופיתוח שיטות מתקדמות למיקרו חקלאות – ביתית או שכונתית.
במילים אחרות, מי שרוצה להציל את העולם צריך לאכול יותר עופות ובעיקר כאלה שגידל בעצמו.
