הסיפור של יעקב, לאה ורחל – פרשת 'ויצא' – החזיר אותי לפרשת בראשית ולסיפור של חטא עץ הדעת, בו נאמר לחווה אמנו "וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁ֣וּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשָׁל־בָּֽךְ" (בראשית ג טז).
על פניו זהו פסוק בעייתי מאוד שחולל הרבה צרות לאורך הדורות.
היום, כשיש לי פרספקטיבה מסוימת על התמונה הכוללת, ברור לי לגמרי שלקחת את הפסוק הזה ברמת הפשט דה-לה-פשט – מה שעשו הרבה שוביניסטים הרבה שנים, ועכשיו עושות הפמיניסטיות – זהו סוג של חטא.
כי על פניו פרשנות הפשט היא נגד רוח הדברים.
ובאמת, אין שום צורך להגיע לסופר-דרש ולעומקים עצומים כדי להעלות על הדעת שמדובר "בענישה" שהיא בתחום הפסיכולוגיה הפנימית של האשה.
למה?
כי באותה פרשה, בדיוק פרק אחד אחרי (בראשית ד ז), אותו נוסח מופיע בהקשר של סיפור קין והבל, ושם מאוד ברור שהכוונה לעניינים של פסיכולוגיה של קין עם כוחות פנימיים בתוכו:
"הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֙יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשָׁל־בּֽוֹ".
עד היום, כמובן, לא ידעתי את העובדה הפשוטה והבסיסית הזאת.
