לפני שנה בדיוק, במוצאי ראש השנה תש"פ, יצאתי לראשונה מהמרחב הווירטואלי לפיזי. הפכתי מאקטיביסט רשת לאקטיביסט שטח.
באותו ערב התקיימה הראשונה בסדרת הפגנות "כיכר גורן" של הימין המתעורר, שהבין סוף סוף כי להתרחשויות מסביבו קוראים פוטש.
גם אני, אחרי מאות הפגנות משמאל, בהן השתתפתי ואף הייתי בין המארגנים לאורך שנות חיי כשמאלני פעיל, יצאתי לקחת חלק בהפגנת ימין. למחות עם "הבבונים".
זה היה ערב מיוחד, גם בגלל שלהי החג, גם בגלל הראשוניות, גם בגלל שהגיעו המון אנשים, וגם בגלל שיצא לי לפגוש כמה חברי ועוקבי פייסבוק. פרופילים הפכו לאנשים. אפילו הלכנו אחר-כך יחד לאכול פיצה.
אז עוד לא ידעתי את מה שאני יודע היום, שההפגנה הזאת, הראשונה בסדרה, עם תחילתה של שנה חדשה, היא גם ראש השנה החברתי שלי.
אפשר לומר שהמהפך האישי שעברתי כולל גם מהפך חברתי. כל – אבל כל – מי שהכיר אותי בטרם "התיימנותי" נעלם מנוף חיי, מי בהפניית גב שקטה ומי בהתרסה רועמת. בעשור שחלף מאז שיצאתי מהארון הימני ועד שיצאתי לאותה הפגנה, הם נעלמו אחד אחד.
התופעה הזאת של נטישה חברתית על רקע פוליטי היא לא נדירה. אפשר לומר שאני לא בודד בעניין הזה. בארה"ב, כמו הרבה דברים אחרים, זה אפילו טרנד.
אבל אין חלל ריק.
במהלך השנה, אחרי אותה הפגנה, יצא לי לעשות סלפי עם זמר נערץ ועם שר מוערך, ללחוץ את ידה של פובליציסטית נחשבת, לקבל מחמאות מאנשים שהכרתי ברשת, והכי חשוב – לזכות בכמה וכמה ידידים חדשים. יש ביניהם אנשים שכבר, תוך חודשים ספורים של היכרות, השפיעו על חיי באופן משמעותי ועמוק. על צורת המחשבה ועל תפיסת העולם (זה אף פעם לא נגמר, מסתבר).
היום, בפרוש שנת תשפ"א, כחלק משמחת החג, הייתי צריך לשמוח עם כמה מהם סביב מנגל נדיב (אין על התקרובת בימין!!!) אבל סגר הקורונה השאיר אותי בבית.
במקום לבלות עם ידידיי החדשים, ביליתי במחשבות עליהם. יש לי עם מי להיות בריחוק חברתי.
שורה תחתונה: תש"פ היתה שנה קשה, אבל קרו בה גם דברים טובים, ויש לי על מה להגיד תודה.
מה שבטוח, שבאופן גלובלי זו היתה שנה חשובה. לכן כדאי לכל אחד ואחת לפשפש עוד פעם בזכרונות מתש"פ, כדי לבדוק שלא נשכח איזה דבר טוב שכדאי להודות עליו.
שנה טובה וחתימה טובה 🧡
