לאחרונה התארחתי לארוחת ליל שבת אצל משפחה חרדית. לא עניין שבשגרה.
הסיכום היה שאני בא והולך. כלומר, ישן בבית. כלומר, בפועל היה ידוע כי האירוח עלול להיות כרוך בחילול שבת מצדי. אז איך הם הסכימו?
מעבר להסבר הפשוט של קירוב לבבות, שככל הידוע נמצא בתעדוף גבוה מאוד, יש גם פלפול הלכתי.
מכיוון שהמרחק מבית המארח לבית האורח הוא כזה שמתאפשרת הליכה רגלית, ההנחה של המארח צריכה להיות שהאורח כך ינהג. ואם לא, אי אפשר לדעת.
סוג של מימוש הכלל "היה דן כל אדם לכף זכות".
צריך כמובן לדייק את זה, אבל אם אתם מבינים את העיקרון, אז בואו נחסוך את ההקלדה ואת הזמן.
גם מכירת החמץ לגוי בפסח, היא סוג כזה של פתרון הלכתי, שיש בו משום עצימת עין, או אפילו קריצה, המאפשר התנהלות ללא עימותים וללא פרצלציות, גם בסביבת חיים לא הומוגנית.
בשתי מילים: פשרות פונקציונאליות.
מה שיפה בעיני הוא, שהכל מבוצע בתוך המסגרת. כלומר, שבירת המסגרות היא בתוך המסגרת.
יאפ, גם כאן, אם העיקרון ברור בואו נחסוך הקלדה.
למה אני מתפלסף איתכם על זה עכשיו? כי זה קשור גם לחודש הגאווה.
התורה שבכתב אוסרת במפורש "משכב זכר" (ויקרא, י"ח, כ"ב; ויקרא, כ', י"ג), כאשר במופע השני של האיסור אף מוגדר עונש חמור לכך (מוות).
אלא שבאופן מוזר, בכל תולדות העם היהודי אין רדיפת הומואים, לא כל שכן הוצאות להורג של הומואים.
איך זה מסתדר?
חפרתי קצת בנושא ומה שגיליתי הוא מדהים.
גם כאן אנסה לתמצת כדי שלפחות הכיוון יהיה ברור:
עפ"י ההלכה הומוסקסואליות אינה אסורה, אלא המעשה בלבד. אך מכיוון שיש תופעה רחבה של אהבה וזוגיות חד מינית ללא משכב זכר, צריך להניח כי כך נוהגים כל בעלי "הנטיות ההפוכות", ואת השאר ממילא איננו יודעים.
בגמרא כתוב כך: "לא נחשדו ישראל על משכב זכר".
מתוך האמירה הזאת נוצר שביל עוקף מקרא, שמאפשר "להכיל" את ההומוסקסואלים בקהילה.
במידה רבה אפילו מדריך להכלה.
ישי שליסל, הרוצח של שירה בנקי ז"ל, הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל.
***
דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם, וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם.
