בקו השבר בין החילונים לדתיים, יש מקום של כבוד לפרשת פינחס.
ההתרחשות האלימה שמתוארת בסוף פרשת בלק ובתחילת פרשת פינחס, משמשת כבר דורות ככלי לסימון יהודים דתיים כפוטנציאל לפנאטיות.
את הקישור בין פינחס בן אלעזר לבין יגאל עמיר תוכלו למצוא בעשרות מאמרים. גם עם ישי שליסל.
העובדה שפינחס זוכה לשבחים ולברכה מהקב"ה על המעשה משמשת – כמובן – כהוכחה שהתורה והיהדות הן מוכוונות אלימות.
פרשת פינחס היא מכשיר להכללה.
אלא שיש שתי עובדות מתועדות שסותרות את ההכללה:
⬅ לאורך כל הדורות הקהילות היהודיות לא מתאפיינות בתופעה של אלימות פנאטית (לא, לצעוק "שאבעס" זה לא פנאטיות).
⬅ חז"ל לדורותיהם מקדישים מאמץ אינטלקטואלי עצום בפענוח הפרשה הזאת, בה רוצח מטעם עצמו זוכה לברכת הקב"ה, כאשר המסר החוזר ונשנה מטעמם הוא נגד פינחסיזם.
כלומר, הקלות בה משתמשים בפרשת פינחס להכללה והפללה היא שרלטנות. במקרה הטוב.
קטונתי מלתת תשובות פסקניות, שהרי אני הבחור החדש בשכונה, אבל אני מרגיש חופשי לשתף במחשבה שעלתה לי לאחר חפירה בפרשת פינחס.
אולי כל תכלית הפרשה היא להוכיח כי קיצוניות מולידה קיצוניות.
שהרי מעשה זמרי היה "אצבע בעין" – מעשה קיצוני של התרסה, בימים של צרות קשות בגלל מעשים דומים.
חיזוק מסוים למחשבה הזאת אפשר למצוא בהגות של הרמב"ם, המכוון אותנו אל 'שביל הזהב' – דרך האמצע. אבל כמו שאמר הרב עמיטל: בלי קצוות אי אפשר לדעת מהו האמצע.
אני יודע שזה לא סוגר פינות, אבל יש פה חומרים למחשבה.
תוך כדי כתיבה עלה בדעתי, שפרשת פינחס היא הדגמה לשלושת חוקי הפיזיקה של ניוטון:
👈 כל גוף יתמיד במצבו, כל עוד אין כוחות חיצוניים שפועלים עליו. כלומר בהיעדר כוחות חיצוניים, גוף השרוי במנוחה יישאר במנוחה, וגוף נע יתמיד בתנועתו במהירות קבועה בקו ישר.
👈 תאוצה של גוף היא תמיד פרופורציונית לכוח שפועל עליו, ובאותו הכיוון.
👈 כאשר גוף מפעיל כוח כלשהו על גוף אחר, הגוף האחר יפעיל כוח השווה בעוצמתו אך מנוגד בכיוונו על הגוף הראשון.
