יש להקדים ולומר שאלי אוחנה הוא פרשן כדורגל איום ונורא. זה לא אומר שהוא לא מבין על מה הוא מדבר, אלא שבתפקיד מכדרר מילים ודריבליסט של תובנות בזמן אמת הוא לא מתעלה לרמתו ככדורגלן. עוד חלוץ ענק (ענק!) שלא הפך לפרשן מוצלח. אבל זה הדבר הכי פחות חשוב שאפשר להגיד על אלי אוחנה.
הכדורגלן
אלי אוחנה הוא הכדורגלן הישראלי שהגיע הכי גבוה. הוא היחיד שיש לו בארון התארים גם תואר אירופי, גביע אירופה למחזיקות גביע (1988). התואר הזה רשום על שמו; אוחנה היה השחקן שעשה את ההבדל עבור קבוצת מכלן הבלגית, עם גול מרגש במיוחד בחצי הגמר ועם בישול מקסים של שער הניצחון בגמר.
צריך הרבה יותר מכישרון כדי לעשות דבר כזה, בטח בגיל 24 בלי שום ניסיון אירופי. בהמשך הוא היה שותף לאליפות האחרונה עד כה של המועדון הבלגי.
רבים מחשיבים את אלי אוחנה לגדול חלוצי ישראל בכל הזמנים. אבל אי אפשר להיות אובייקטיבי בעניין כה גורלי. אצלי, למשל, שייע פייגנבוים הוא מתחרה רציני מאוד על הפוזיציה הזאת, יחד עם זאהי ארמלי, גידי דמתי, משה (קיש) רומנו, מוטל’ה שפיגלר. אני מדבר על שמות שראיתי לייב, לא ביו-טיוב.
למען הסר ספק, אלי אוחנה הוא מועמד ראוי לכתר של חלוץ מס’ 1 ובטח מתחרה רציני ביותר, אלא שכאמור תלוי איך מגדירים, מה הסנטימנט האישי ומי ריגש אותך יותר ובאיזה גיל.
בסרטון המצורף תוכלו לראות כמה מהגולים של אוחנה – 275 במדי בית”ר ירושלים, 51 במכלן ועוד 51 עבור נבחרת ישראל. מה שאתם רואים זה חלוץ עם נוכחות וסטייל, שקורא את המצב כמה צעדים קדימה, חושב מהר, יודע לייצר את המצב ולא רק להגיב לתנועה במגרש, דוחף את הקבוצה, מושך את הקבוצה ומציג מגוון פנטסטי של מיומנויות ברגליים ובראש.
יש לציין שאלי אוחנה פרח בעשור הכי טוב והכי תחרותי עד כה בתולדות הכדורגל הישראלי, מול הכח העולה של מכבי חיפה והפועל תל-אביב של משה סיני הגדול.
המאמן
אלי אוחנה הוא לא פרגוסון. מצד שני הוא הרבה יותר טוב כמאמן כדורגל מאשר כפרשן טלוויזיה של המשחק. קריירת האימון של אוחנה מוכיחה שני דברים, שהוא חכם ושהוא איש מקצוע רציני.
די מהר הוא תמרן את עצמו החוצה מהעתיד של קבלן הישרדות לקבוצות תחתית למשרה בה יש לו את הערך המוסף הכי גבוה – מאמן נבחרת הנוער.
הפרחח והגבר
כן, היו לאלי אוחנה גם רגעים לא יפים, שהתלבשו יפה על הסטריאוטיפ הידוע, אבל היי, גם פרגוסון לעס מסטיק כמו בימבו, הניף אצבע משולשת לקהל ולשופטים ואפילו השליך נעליים בחדר ההלבשה.
בקיצור, מבלי לפרט ולטרחן עם הנימוקים, אלי אוחנה הוא דמות חיובית. הלוואי שהרבה צעירים ייקחו אותו כמודל לעבודה קשה, נחישות, ביטחון עצמי, הישגיות וכיוצ”ב.
אוחנה שותף בכיר לאליפות ההיסטורית של בית”ר ירושלים ב-1987 (ולעוד 3 אחריה), יש לו, כאמור, תארים באירופה ומעל לכל – מאות דקות משחק שמצליחות עד היום לרגש עד דמעות. יאפ.
אבל המקום המיוחד של אלי אוחנה בלבבות, המקום שבאמת מעניק לו ערך אלקטורלי, לא נובע מהיותו וירטואוז כדורגל או סלבריטי של בידור להמונים. אלי אוחנה הוא אישיות עם משקל ציבורי שחורג מגבולות הכדורגל בגלל מה שקרה בין השנים 1991 ו-1993. אלי אוחנה הגדול, בנקודת השיא שלו ככדורגלן מקצועני (27), עם רקורד אירופי, בוחר לחזור למועדון נעוריו שירד לליגת המשנה כדי להחזיר עטרה ליושנה.
והוא עשה את זה בגדול, עם עלייה לליגה העליונה עוד באותה עונה ועם אליפות מייד בעונה שאחריה. מהלך דומה הוא עשה גם כמאמן, בקבוצת בני יהודה.
זה הדבר שמבדיל את אלי אוחנה מכדורגלן נערץ לאדם אהוב. אלי אוחנה מקבל הרבה יותר מכבוד, הוא מקבל ריספקט. גם כשהוא מפרשן זוועה.
האהבה
הבעיטה של אלי אוחנה החוצה מרשימת ‘הבית היהודי’ לכנסת פגעה בי. נעלבתי באופן אישי. ואני אדום אשכנזי תל-אביבי ולא שייך לפוטנציאל האלקטורלי שלו. למעשה, אלי אוחנה הוא מאז ומתמיד ‘היריב’ בשבילי. יריב ענק, אבל יריב שצריך לנצח.
בגלל האירועים מצאתי את עצמי משוטט ביו-טיוב אחרי נוסטלגיה. הגול בשלג בדרך לגמר המחזיקות, הבישול תוך כדי תנועה שניצח את הגמר, הסללום מול אוסטרליה, זיליוני הסללומים מול הגנת מכבי חיפה, השפיצים הקטנים ברחבת החמש, הנרות הגבוהים של טילי ראש-רשת ועוד עשרות רגעים של קבלת החלטות תחת לחץ.
הסרטון המצורף ויוה אוחנה כולל כמה מן הרגעים הגדולים האלה, בליווי של פסקול מלא אהבה לאלי אוחנה, עם חרוזים נפלאים שאני מצטער שלא אני כתבתי. תהנו.
