שבועות הייתי בוכה בסלון, בשירותים, במקלחת, ברמזורים. בוכה אשכרה, לא בלב, גועה בבכי חסר מעצורים. בכי תמרורים. שבועות.
יאפ, לא רק גורי אלפי חווה טלטלה עזה אחרי רצח יצחק רבין ב-4 בנובמבר 1995.
כשהייתי בן 9 יצחק רבין ניצח את מלחמת ששת הימים. כמה שבועות אחר כך הוא נתן את נאום הר הצופים, שהיה בביתנו על תקליטון ויניל. נאום שהאזנתי לו עשרות פעמים בחיי. כשהגעתי לגיל 15 הוא חזר מארה”ב להוביל את המדינה שאחרי מלחמת יום הכיפורים והוביל את מבצע אנטבה. רק אחר כך הוא הימר על הסכמי אוסלו, ואני כמובן הייתי איתו בלב שלם.
גורי אלפי, כל גורי אלפי, לא יכול ללמד אותי דבר וחצי דבר על יצחק רבין ו/או על מורשתו.
אחרי הרצח הגברתי את הפעילות הפוליטית שלי, תוך כדי שאני הופך לאבא לשלושה ילדים (רק הבכור זוכר את אבא בוכה שבועות רצופים בלי שליטה). אני מדבר על הקצוות של השמאל הציוני בואכה סמול.
בשנת 2000 הבנתי שהסכמי אוסלו היו טעות איומה ונוראה. לצערי לא זכיתי לראות מתי יצחק רבין היה מגיע לאותה הבנה. ב-2002 ידעתי שאני שוב ציוני. ב-27 בדצמבר 2008 התחלתי לכתוב על זה, וב-14 בנובמבר 2012, לפני שנתיים, הפסיק להיות אכפת לי שגורי אלפי, כל גורי אלפי, קורא לי בשמות.
במילים אחרות, גורי אלפי, כל גורי אלפי, יכול לקפוץ לי בדיוק בזמן שהוא מקלל אותי, או משתמש באיזה מותג (למשל, ‘מצב האומה’) כדי להעליל עלי. זד##@.
נכון שהטקסט של גורי אלפי בפייסבוק הוא מעשה סולידי בהשוואה, למשל, לחירבון ויראלי על דגל ישראל, אבל לערימת הקלישאות, שעושה עוול לכישרון הוורבאלי של הליצן המוכשר הזה, יש את אותו הריח.
אני מאתגר כאן את גורי אלפי, כל גורי אלפי, להתייחס לטקסט שלו כאל ראשי פרקים לחיבור מנומק. על מנת לחסוך לו מאמץ – שיתחיל מהאמצע, החל מהמילים “19 שנה אחרי”…
יש שם כמה דברים שדורשים הרחבה, הסברים ונימוקים. כלומר, משהו עם קצת בשר שישכנע אותי שהשלום אינו אשליה.
כי זה מה שאני חושב, ששלום בין הפלסטינים לבין היהודים הוא אשליה מסוג ווישפול ת’ינקינג פורטה. לדעתי אין פרטנר ואין עם מי לדבר וכיוצ”ב קלישאות (כן, גם לי יש ערימה). שלום? נו קן דו.
למה? נימקתי את זה לעומק, לאורך, לרוחב ולגובה בכמה וכמה פוסטים בבלוג שלי ואם מעניין אתכם, אתם מוזמנים לחפור.
הנימוק העיקרי הוא שאין דבר כזה ‘שלום’ עם מי שאינו מכיר בזכותך להיות כאן, במקום אותו חולקים, ועוד יותר אינו מכיר בזכותך לריבונות כאן, תוך הכחשה בינלאומית, מעל בימת האו”מ, של הזיקה שלך למקום הזה.
וזאת לא פרשנות אישית שלי, זהו האתוס הלאומי המוצהר והחתום והמאושרר של “הפרטנר”.
אז בואו נחשוב קצת על השלום הזה; על מה בעצם חותמים פה?
