“אמריקה לעולם לא תיהרס ע”י כוח חיצוני. אם נאבד את כוחנו ואת חירותנו זה יהיה בגלל שהרסנו את עצמנו.”
כה אמר אברהם לינקולן, הנשיא הרפובליקני הראשון בהיסטוריה של ארה”ב, והנשיא היחיד, עד כה, שלקח את העימות הפנים-אמריקני לקצה.
רבים טועים לחשוב שאברהם לינקולן (הנשיא ה-16) פתח במלחמה בגלל אידיאלים. הוא בכלל לא פתח במלחמה, אלא הגיב לתקיפה של המדינות הפורשות (הדרום) על מחנה צבאי של מדינות הצפון.
הבסיס למלחמת האזרחים האמריקנית היה כלכלי – הצפון התעשייתי מול הדרום החקלאי.
שחרור העבדים בצפון וביטול העבדות לא קרו – למרבה הצער – מתוך התפכחות מוסרית המונית, אלא מתוך התפתחות כלכלית; בעיר ובתעשייה לא ניתן, הלכה למעשה, להשתמש בעבדים חסרי זכויות, להבדיל מהחוות בדרום שניהלו מכלאות קטנות ויעילות. אז הפכו אותם מהמון עבדים לסלאמס, שאין לו בעצם ברירה אלא לעבוד בתעשייה בתנאים מחפירים, ואחרי זה ללכת הביתה ולדאוג לעצמו – העיקר שבבוקר יתייצב שוב לעבודה.
המכלאות הפכו לגטאות.
לינקולן באופן אישי היה בעד ביטול העבודות גם כערך, לא רק כצורך, אבל הוא לא התכוון לעשות מזה עניין. למעשה, הוא אף הכריז שאין לו שום כוונה להתערב בנושא. השליחות שלו, ולשם כך הריצו אותו, היתה לתמוך בפיתוח התעשייתי (תכלס, העברת ההגמוניה צפונה).
בשני הצדדים, אגב, היו המון עניים מרודים לבנים.
אברהם לינקולן רץ, נבחר, נלחם, ניצח ונרצח – הנשיאות הכי ברורה וממוקדת בתולדות ארה”ב.
הוא רשום בהיסטוריה האנושית כמגדלור ענק בצדק רב, אבל בין השאר בגלל דברים שהשיג כפועל יוצא (מתוך שלא לשמה וגו’).
הוא הגיע לנשיאות לא כאדם נערץ אלא כפוליטרוק שנחשב לסוס שאפשר לשלוט בו. למעשה, אלמוניותו ואפרוריותו היו שיקולים מרכזיים בבחירתו ע”י הרפובליקנים כמועמדם.
אבל המציאות התקילה אותו והוא התמודד וניצח. גדולתו היא מתוך פרספקטיבה, בשונה מענק אחר, פרנקלין רוזוולט, שחווה את תהילתו בעודו מכהן.
מה שקורה עכשיו באמריקה, בחירות 2016, הוא מור-אוף-תי-סיים
לא צפון מול דרום ולא תעשייה מול חקלאות – הפעם זה אנשי הלופט-גשעפט מול אלה שצריכים לקום לעבודה. אותו עניין של חלוקת שפע הוגנת, רק שבארה”ב המאבק הוא לא לשוויון אלא להגינות. בינתיים.
השחורים כמובן בלב הסיפור, עדיין.
התהליך שהניע לינקולן רק בעיצומו, והוא רחוק מלהסתיים (יש בארה”ב הוגי דעות שחורים שטוענים כי העתיד של האפרו-אמריקנים הוא באפריקה, אולי התופעה הכי מרתקת בקהילה השחורה בארה”ב).
מבחינה פוליטית, ההבדל המשמעותי ביותר בין הקרע בעידן אברהם לינקולן לקרע בעידן אובמה הוא המעורבות של הנשים, שבימי לינקולן היו מחוץ למשחק.
עוד הבדל משמעותי: הזירה, בניגוד לעבר, חשופה הרבה יותר. מה שפעם היה רק בחדרי חדרים, מגיע היום מהר לכל סלון ולכל סמארטפון. הבוחרים הם כבר לא רק יעד לנאומים אלא גם חלק מהשיח.
אברהם לינקולן יצא למלחמה תחת הדגל של שמירת האיחוד (החזרת הפורשים), כי ההתפוררות היתה על בסיס של קהילות-מדינה – כלומר, איחוד פדראלי. מה שמפורר היום את ארה”ב היא הפוליטיקה של הזהויות – התפוררות על בסיס אישי ולכן האתגר הבא (המלחמה הבאה?) הוא איחוד פרסונלי. כמעט כמו מלחמת דתות.
אמריקה תהיה חייבת בקרוב נשיא שהוא קצת לינקולן וקצת רוזוולט. האלטרנטיבה היא התפוררות וזאת המגמה. כמו שההיסטוריה מלמדת, אי אפשר לחזות מראש מי יהיה כזה ומי לא.
חבל/מזל שארנולד שווארצנגר לא יכול להתמודד כי הוא נולד באוסטריה.
