הסדק הראשון בתפיסת העולם השמאלנית שלי קרה בגלל הר הבית, היום לפני 20 שנה.
כשיש סדק נכנס אור.
במסע שלי משמאל לימין היו לא מעט אבני דרך, גדולות וקטנות, אבל אותו יום לפני שני עשורים הוא היום בו למעשה נולדתי מחדש.
אז, כמובן, עוד לא ידעתי לאן זה יוביל, או שעברתי מהפך, או שנולדתי מחדש. עדיין התקשקשתי בניסיון להיאחז באמונות הישנות. לקח כמה שנים עד שהעזתי להגיד לעצמי "אני ימני", ועוד כמה שנים עד שהעזתי לצאת עם דעותי החדשות בפומבי.
ב-28 בספטמבר 2000 ביקר אריק שרון בהר הבית. באותו יום החלו מהומות שהתפתחו למה שמכונה ‘אירועי אוקטובר 2000’, בהם נהרגו 13 אזרחים. הלכה למעשה החלה אינתיפאדת אל-אקצה.
כל זה התרחש מספר חודשים לאחר ועידת קאמפ-דיוויד ממנה חזר אהוד ברק עם התובנה שאין פרטנר. הייתי אז סמולן פעיל, אפילו לא שמאלן, ממש סמולן עם נטיות אנטי ציוניות.

כאשר אריק שרון, יו”ר האופוזיציה דאז, הודיע על כוונתו לבקר בהר, החלו החברים שלי בשמאל לפמפם עבודה, בדיוק באותו קו שאתם רואים היום מצד הסמול והתקשורת. הם התחילו לחמם את האווירה.
אני התחרפנתי מזה והלכתי אליהם מזועזע ועצבני. הטיעונים שלי היו:
- אתם מעצימים את אריק שרון. הוא כבר בחוץ, נחשב להאז-בין, וזה יחזיר אותו לתודעה ולזירה ויש סכנה שאפילו לראשות ממשלה. טיעון אסטרטגי.
- אתם שופכים שמן על האש הכי חמה בעולם. זה ייגמר בהרוגים. טיעון מוסרי.
- זה מחבר אותנו לפלסטינים ועלול לשנות את המגמה החיובית ביחס לקו השמאלני. טיעון טקטי.
כמו שאתם בטח מבינים, לא הקשיבו לי ומה קרה אתם יודעים.
זאת לא היתה הפעם הראשונה שלא הקשיבו לי, אבל זאת היתה הפעם בה הבנתי שאני קורא את המפה לא פחות טוב.
מה שהכי הטריד אותי הוא סוג התגובות שנתקלתי בהן כאשר ניסיתי לשכנע במה שלא הצלחתי. ה-א-ו-פ-ן בו נפנפו אותי והטיעונים בהם השתמשו כדי לנפנף אותי.
בקיצור, הציגו אותי כהזוי שלא מבין איך דברים עובדים, נתנו לי הרצאות על מהפכות, ושלחו אותי לעשות שיעורי בית. הכל בטון מזלזל שלא הייתי רגיל אליו.
האינסטינקט שלי היה לבדוק איפה אני טועה ומה פספסתי. הלכתי לספרים, לנאומים, למאמרים. למקורות. תוך כדי הניסיון להתחזק בשמאלנות התחוללה אינתיפאדת אל-אקצה והתרחשו אירועי 9/11.
לאט לאט התברר לי שעבדו עלי. לאט לאט חילצתי את עצמי מהתודעה הכוזבת. לאט לאט הבנתי שהייתי חלק ממחלה.
זה לקח כמעט עשור.