לכאורה, האירועים כעת ברצועת עזה הם הוכחה ניצחת לכך שמהלך ההתנתקות היה טעות קשה. כל מי שהזהיר לפני ובכה אחרי יכול להגיד היום “איי רסט מיי קייס”.
בהתנתקות פונו 26 יישובים, כאלף משפחות, כרבבת תושבים ועוד כחצי רבבה של מפגינים “אורחים”. כ-42,000 איש השתתפו בפרויקט שעלותו הגיע עד 9 מיליארד ש”ח (עפ”י וויקיפדיה). התושבים המפונים עדיין לא שוקמו.
מבלי להתייחס כעת לטיפול הכושל (עלוב ומביש) במפונים מיישובי עזה צפון השומרון, ההתנתקות היתה מהלך חכם ששיפר את מצבנו. כל היכולת של ישראל להילחם באגרסיביות באויב הפלסטיני נשענת על מהלך ההתנתקות.
אני לא מתכוון ליכולת הצבאית, אלא ליכולת האחרת (נפשית, מוסרית, תדמיתית וכיוצ”ב).
אחרי ההתנתקות, וכל מה שקרה בעקבותיה, להרבה פחות אנשים יש ספקות בשאלה מי צודק פה ומי מסוכן פה. ההבנה שמאמץ ההישרדות היהודי לא הסתיים היא היום הרבה יותר רחבה, עמוקה ויציבה.
ישראל הלכה רחוק עם ההתנתקות. לא רק בפינוי יישובים חד צדדי, תוך הפעלת הצבא נגד אזרחים שאפילו לא עברו על החוק, אלא גם בהסכמה להשתתפות של ארגון טרור בבחירות הדמוקרטיות הראשונות ברשות הפלסטינית – בניגוד להסכמי אוסלו.
הפלסטינים לא הרימו את הכפפה. נהפוך הוא. הם בחרו בטרור, התמסרו לכנופיה ונתנו גב וכתף לרוע.
המהירות בה חיבקו הפלסטינים את אנשי הדמים ובחרו בנתיב הטרור היתה, להערכתי, הדבר המדהים ביותר שערער עמדות מסורתיות של ציבור רחב מהמרכז שמאלה – עמוק שמאלה.
הפלסטינים אפילו לא מצמצו לפני שפירשו את ההתנתקות כחולשה והתבצרו מאחורי האסטרטגיה הותיקה של מאבק מזוין – בדם ואש. על האכזריות כבר ידענו.
יותר מאשר אינתיפאדת ‘אל אקצה’ ופיגועי ההתאבדות, התגובה של הפלסטינים להתנתקות המחישה את מה ששנים הדחקנו – הפלסטינים הם אויב והם רוצים להיות אויב.
אחר כך באה ההפיכה של חמאס בעזה והדגישה לנו עד כמה הם אויב אכזר. מה שלא עשה וידוא הריגה של רוצח בארבע ילדות קטנות במושב האחורי של מכונית משפחתית, עשתה השלכתו של קצין פת”ח מגג בניין בעזה. עד כדי כך היינו צריכים את ההתנתקות.
ההתנתקות העמידה את הפלסטינים פעם ראשונה בסטאטוס של “יש ברירה” אפילו בעיניהם של שמאלנים קשים (עדיין צריך לעשות הפרדה בין שמאלנים לסמולנים). ראיתי הרבה שמאלנים בהלם.
ישראל חיכתה הרבה זמן עד שהגיבה באמת. ב-BBC מציגים את התקיפה היום ברצועת עזה כגדולה ביותר מאז מלחמת ששת הימים. אהוד יערי אמר בערוץ 2, שהיום הזה הוא הקשה ביותר שספג הצד הערבי/פלסטיני מאז מלחמת השחרור.
אני מקווה שמבצע ‘עופרת יצוקה’ יצליח.
הציפיות שלי הן נמוכות. מבצע צבאי, קשוח ככל שיהיה, לא יכול לשנות את המצב המהותי. המינימום שאני רוצה הוא מאזן אימה כזה, שיבטיח תקופה ארוכה ורציפה של שקט לתושבי הדרום. אם זה יבוא בכסאח, שיהיה כאסח.
אחרי ההתנתקות זה הרבה יותר ברור להרבה יותר אנשים. אנחנו הצד שמתגונן. מזל שאנחנו יותר חזקים.
