על יהדות ברוורס ועל מרגרט אטווד

אחד הדברים שהשפיעו על החלטתי לבחור בחילוניות הוא ספרה של מרגרט אטווד 'מעשה השפחה'. זה היחיד מבין ספריה שקראתי וגם זה, ככל הנראה, כי הוא נמכר במדפי ז'אנר המדע הבדיוני החביב על במיוחד

היחס שלי לדת הוא מורכב. החילוניות שלי היא מתוך התייחסות לדת, מה שבעצם אומר שבבסיס אני מקבל את היהדות כאחד ממעיינות חיי. אני חי כנגד האורתודוקסיה, אבל זה כנגד. כלומר, לאורתודוקסיה יש משמעות בעיני.

יש כמה סיבות לכך שבחרתי להיות אדם חילוני. ובנקודה מסוימת בחיי זאת היתה בדיוק השאלה ששאלתי את עצמי – מה אתה בוחר, דתי או חילוני?
המדקדקים יגידו "חופשי", כי "חילוני" זה בעצם קופירייטינג של הדוסים לבידול בין קודש לחול. דהיינו בין טוב ורע. אלא שהביטוי "חופשיים", שהיה שגור עד לפני כמה עשרות שנים, גם הוא עושה את אותו דבר.

בפרקטיקה זה ממש לא אכפת לי. אני אומר "חילוני" כדי שיבינו אותי. אילו הייתי אומר "חופשי", הייתי נאלץ גם להסביר דבר או שניים ולא תמיד יש לי את הזמן ו/או את החשק לזה.

האורתודוקסיה היהודית היא במידה רבה תהליך קופירייטרי. ערימה של שנינויות שהתפתחה באופן כמעט גיאולוגי, שכבה אחרי שכבה. החבר'ה קוראים לזה "פלפול", במשרד הדובר קוראים לזה "הגות". יו סיי פילוסופי, אי סיי פלסף.
למען הסר ספק, כל זה לא אומר שאני חושב שהכל שטויות במיץ.

דוגמא נפלאה, לדעתי, היא השימוש במונח "השם". כמו שאני מכיר תהליכים קופירייטריים, יש מצב שברירת מחדל זמנית השתרשה לנצח, אבל בכל זאת – הברקה. לעומת זאת, השימוש במונח "אלוקים" מייצג את הצד הפחות אלגנטי ואינטליגנטי של היהדות הקופירייטרית.

היצירתיות השלילית מביאה לכך שהיום כבר יש מנהג חדש, שקובע כי לכותל המערבי לא מפנים את הגב. כלומר, בסיום התפילה עליך ללכת לאחור. אלא שרחבת הכותל גדולה ויש בעיה עם הליכה ברוורס למרחקים ארוכים, במיוחד בימים צפופים. אז בר סמכא כלשהו קבע איזשהו מספר, נדמה לי חמישה צעדים. אנא ערף.

לקופירייטינג מן הסוג הזה יש אפקט של "שוליית הקוסם", הוא גואה וגואה עד שהוא בעצם מטביע את המציאות. מים חיים הופכים לשיטפון הרסני. עד כדי כך שבישיבות החרדיות התנ"ך בכלל לא בתוכנית הלימודים. בשיטפון כזה של רעיונות, למי יש זמן למקורות?!

***

אחד הדברים שהשפיעו על החלטתי לבחור בחילוניות הוא ספרה של מרגרט אטווד 'מעשה השפחה'.
זה היחיד מבין ספריה שקראתי וגם זה, ככל הנראה, כי הוא נמכר במדפי ז'אנר המדע הבדיוני החביב על במיוחד. אבל מה זה משנה; נחשפתי, קראתי והושפעתי.

הספר מתאר את התוצאה של תהליך הפוך, תהליך של היצמדות יתר למקורות. אך התוצאה זהה – הגיגים שהופכים לחוק שהופך לחסר פשרות שהופך לברוטאלי. ההתחלה היא תמיד מתוך רצון טוב לעשות סדר בעולם כאוטי. הסוף הוא תמיד מקרמה של דברים טובים שנשזרו לרשת מלכודת.

חומרי הגלם של המלכודת הם מילים שנרקמות לדוקטרינה שעם הזמן נעשית צפופה יותר ויותר עד ליצירתו של חיג'אב תודעתי, משפטי ומשטרתי חונק ומחניק.

ההבנה שלי, שהתחזקה עם הזמן, היא שבכל תהליך הגיגי שכזה טמון הפוטנציאל הרע. כך הפך החופש להרוויח לקפיטליזם חזירי וכך הפך הקומוניזם לסטאליניזם. לכאורה שני הפכים, בתכל'ס אותו דבר. אמת ושקר התפורים יחדיו במין היגיון פנימי שמתהדק כל כך עד שהוא הופך לבעיה החדשה שמחכה להיגיון פנימי חדש, שבסופו של דבר יהפוך גם הוא לדת חדשה.

המסקנה היא שכל אחד צריך מעת לעת לבדוק אם אינו שבוי בתוך תהליך כזה. האם המילים והפסוקים שהוא ממלמל לעצמו אינם בעצם חלק מאיזשהו מארג, שעל פניו נראה גמיש אך הלכה למעשה הוא קשיח.

מרגרט אטווד כנראה עושה את זה. בראיון שקיימה בישראל לכבוד זכייתה בפרס 'דן דוד' היא מתארת איך תהליך היצירה שלה עלול להתעוות וכיצד היא בוחנת את עצמה בכל שלב של תהליך היצירה על מנת לדעת בוודאות שהיא אינה משועבדת לנרטיב שהתעוות.

אטווד, אולי בלי לדעת, מיישמת בגישתה זאת את אחד הערכים החשובים שהנחילה היהדות לעולם – הצורך בחשבון נפש כמשהו מובנה (כן, אני יודע שזה ניסוח בעייתי, אבל אין לי את הכישרון של אטווד).

לעומת זאת, המראיינת, מירב יודילוביץ', שבויה ומשועבדת לדוקטרינה בונטונית. נדמה לי שאני אפילו יכול לראות את החיוך הקטן והציני של מרגרט אטווד למשמע שאלותיה הכאילו חתרניות של יודילוביץ', שמרוב נאמנות לנרטיב (ואולי לבראנז'טיב) לא מרגישה שהיא אחת מדמויות הרקע ב'מעשה השפחה', עליהן בונים כוחות האופל החדשים את הדוקטרינה שלוכדת אותן.

היודילוביצ'יות האלה, שקושרות במו ידיהן את האמת והשקר, בנונשלנטיות חיננית, הן אלה שטוות את המלכודת הבאה. בדיוק כמו החסידים השוטים בכותל המערבי.