יש לי ידיד שהכרתי במסגרת העבודה. בחור כארז, מקצוען סופר-דופר, איש חכם ונעים, רחב אופקים, רב ידע ושוחר שלום למשעי. דעתן כמוני. הידידות עמו מעשירה אותי בנושאי משפחה, הורות, מוסיקה, נושאים מקצועיים כמובן (הבן אדם תותח בתחומו). מן הסתם, וזה בלתי נמנע, יש בינינו גם שיחות “על המצב”.
אני רוצה לספר לכם על ההתחלה של השיחה הראשונה – “הפעם הראשונה שלנו”. בטח כבר הבנתם, הוא ערבי.
לאחר מספר שיחות מסדרון ושובלי דיבור של אחרי ישיבות עבודה, כשהבנו שאנחנו מחבבים זה את זה, ירדנו לאכול צהריים יחד, פעם ראשונה. לשנינו היה ברור שזאת תהיה השיחה הראשונה בנושא ממנו נמנענו עד כה, כי לא מתאים לדבר על זה במשרד.
וזה התחיל בשאלה מאוד ישירה שלו אלי: "האם אתה (כלומר, אני) חושב שיש צדק פלסטיני?"
התשובה שלי היתה כדלקמן:
- כן.
- אני אפילו מוכן (ויש לי קבלות) להיאבק למען הצדק הפלסטיני.
- זה לא ימנע ממני ללחוץ על ההדק כשצריך.
- ההישרדות שלי יותר חשובה לי מהצדק הפלסטיני, נו-מתר-ווט.
הכל בתוקף גם עכשיו.
בשיחה יותר מאוחרת הרחבתי קצת: אתה יכול לשנוא אותי, לייחל למותי, להתפלל להעלמותי ואפילו להגיד את זה בתיבול קללות. אני יכול להכיל הכל עד למעשים. ברגע שתנסה לעבור למעשים, שם אני עם הרובה, בלי רחמים.
אני לא שאלתי אותו את השאלה הנגדית “האם הוא חושב שיש צדק יהודי?” למה לא שאלתי? כי זה לא מעניין אותי בכלל. אני חושב שיש צדק יהודי וזה מספיק לי.
שאלה נוספת שלא שאלתי: מה הוא יהיה מוכן לעשות למען הצדק היהודי.
הוא בודד בקהילתו, אני הרוב בקהילתי. אני נאבקתי ועוד אאבק על הצדק שלו. הוא, בינתיים, לא עשה דבר בנדון. אולי מפחד. לא שאלתי. זה כל הפער וכל ההבדל בינינו.
הוא שאל אותי פעם גם בעניין הטרנספר. שוב, אותה תשובה: אם זה מה שיציל אותי, אז יהיה טרנספר. זה בעצם תלוי בך.
אני לא יודע אם הגענו לנקודה הזאת בהיסטוריה, אבל אין לי ספק שיותר ויותר אנשים חושבים על זה. חבל מאוד.