מורשת רבין – הפרצוף האמיתי
28/10/2009
המאמר נכתב ב-4 בנובמבר 2002, יום השנה ה-7 לרצח יצחק רבין, ופורסם לראשונה בבלוג שלי ב-28.10.2009, בסמוך ליום הזיכרון הממלכתי ה-14 לרצח.
תפריט
המאמר נכתב ב-4 בנובמבר 2002, יום השנה ה-7 לרצח יצחק רבין, ופורסם לראשונה בבלוג שלי ב-28.10.2009, בסמוך ליום הזיכרון הממלכתי ה-14 לרצח.
כמה מחשבות שעלו אצלי בעקבות העיסוק בדוח של שוברים שתיקה: איזו שתיקה הם שוברים בדיוק? מה המטרה, לעזאזל? של מי האינטרס?
ב-14 ביוני 2009, כשלושה חודשים אחרי שנבחר לראשות הממשלה, וכחצי שנה לאחר שברק אובמה נכנס לבית הלבן, נשא בנימין נתניהו את 'נאום בר אילן'. שם הוצגה למעשה מדיניותו ארוכת הטווח למזרח תיכון חדש. כך הסברתי יום אחרי הנאום.
רשמי מפגש טעון עם בני משפחה מהצד השני של המפה הפוליטית, חודשים ספורים אחרי רצח רבין, בפרספקטיבה של יותר מעשור ואחרי מהפך דעות.
פורסם לראשונה בבלוג kדורגל 2.0, באתר הכדורגל ספורטאנטר, ביום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל וחללי פעולות האיבה תשס”ח, שנת ה-60 למדינת ישראל
מאמר נוסף של הסופר דויד גרוסמן, הפעם ביום הראשון להפסקת האש במבצע 'עופרת יצוקה' (היום שאחרי). בסופו של חשבון, זהו מאמר חלול.
בשלהי מבצע 'עופרת יצוקה', פגע פגז של טנק ישראלי בבית משפחת אל-עייש בעזה. שלוש מבנות המשפחה נהרגו במקום. האב טילפן לעיתונאי הישראלי שלומי אלדר וזעק נואשות לעזרה. השיחה הועברה בשידור חי בטלוויזיה הישראלית.
איך יכול להיות שבמאה ה-21 אף לא אחד מ-20 המנג’רים בפרמייר-ליג באנגליה טורח לענות ל-3 שאלות בנושא הומופוביה?
במהלך מבצע 'עופרת יצוקה' נזכרו כמה שמאלנים שחיבקו את עזה, שאולי צריך לחבק קצת גם את שדרות. הם שיתפו את החוויה ואני הגבתי.
חשבתי בימים האחרונים על בוב דילן, אבל לא רציתי לברוח אליו. להיפך, רציתי להמנע ממנו, להתרחק. בכלל לא רציתי לקרוא כי הרגשתי שקראתי מספיק לעת הזאת. רציתי רק מוסיקה שתתאים לאוירה האפלה של ‘עופרת יצוקה’.
המלחמה בעזה מסעירה את האינטרנט. בין דברי הטעם ודברי השטות, אני חושב שזיהיתי נוסחא מאוד מוזרה מצד שמאל.
ביום החמישי למבצע 'עופרת יצוקה' פרסם הבלוגר והאקטיביסט הסמולני, יגאל שתיים, פוסט תוקפני נגד המבצע. זו היתה הפעם הראשונה בה נתקלתי בתופעה שלימים כיניתי 'סמולניזמוס'. הגבתי לו בפוסט משלי, פסקה אחרי פסקה. תוך שעה בערך נחסמתי אצלו. להלן הפוסט.
מבצע 'עופרת יצוקה' נכנס ליומו השלישי. הדברים לא קלים לעיכול. הסופר דויד גרוסמן מוביל מתקפה פובליציסטית להרגעה. אני זורם איתו, עם קורטוב של ביקורת (הפעם הראשונה שכתבתי על דויד גרוסמן).
ההתנתקות של ישראל מרצועת עזה העמידה את הערבים הפלסטינים בפעם הראשונה בסטאטוס של “יש ברירה” אפילו בעיניהם של שמאלנים קשים. נכתב במוצ”ש 27.12.2008, היום הראשון למבצע ‘עופרת יצוקה”.
יצא המקרה ובמסיבת חנוכה כיתתית ישבתי ליד פרקליט בכיר, ושמעתי שיחה מאוד מלחיצה אודות מערכת המשפט בישראל. לא משהו שלא שמעתי קודם, אבל מעולם לא מדמות משפטית כה בכירה.
