יש משהו יפה מאוד ברעיון של מניין. יהודי יכול ורשאי להתפלל בגפו, ובלית ברירה הוא אף חייב, אך הוא מודרך להתקבץ לשם תפילה.
כך בכל מקום, בכל זמן ומצב היהודי מתוכנת לחפש את אחיו לשם קיום מצוות תפילה בחברותא.
רעיון המניין מבטא את העליונות של תפילה קולקטיבית על-פני תפילת היחיד, עניין המודגש בנוסח התפילה הכתובה בלשון רבים. היהודי מתפלל למען עצמו כחלק מקהילה אליה הוא שייך ומחוייב. ה'אני' הפרטי וה'אני' הכללי יוצרים איזו שלמות.
בזכות מצוות מניין, יהודי שצריך להתפלל קודם כל מחפש את החברים שלו. אם הוא מוצא לפחות עוד תשעה הוא יוכל, יחד איתם, לומר קדיש ולקרוא בתורה ועוד כמה דברים חשובים שבהעדר מניין אין לקיימם.
ויקיפדיה: מניין
מראי המקום של מצוות מניין קצת מפותלים. כלומר, אין בשום מקום ציווי מדויק וחד משמעי לכך שעשרה יהודים זכרים מהווים כוח תפילה מורשה.
המניין התפתח, כמו דברים רבים אחרים ביהדות, מתוך התפלפלות עם שברי רמזים בכתובים ועם קצוות של חוטי מחשבה הנובעים מהלכות ומצוות אחרות. בעיקר מתוך תחושת השייכות והשליחות לשמר המורשת המשותפת.
בהתחשב בנסיבות המעצבות, אין ספק שהנדידה והפיזור של היהודים על פני תבל יצרו מוטיבציה לחיזוק וטיפוח הרעיון.
פילסופים בנושא מניין, מאת הרב אליעזר מלמד
חשבתי על כזה בעקבות אזכרה לדודתי, אחותה הבכורה של אמי, שחלה בערב ראש השנה.
בדרך כלל שפע הנכדים שלה סוגר את הפינה של מניין, אך השנה נוצרה סיטואציה של חוט השערה. כך יצא שהיעדרות בלתי צפויה של אחד מבני הדור השלישי השאירה אותנו בהרכב של תשעה יהודים זכרים בוגרים בלבד.
מבחינתי נוכחותן של הנשים, ביניהן אמי, השלימה מניין על הכיפק, אבל ליהודים הזכרים חובשי הכיפות מביננו זה לא הספיק כמובן. הם יצאו לחפש את העשירי למניין, משימה לא פשוטה כלל ועיקר בבית קברות בו כל מי שמגיע טרוד מאוד בעניינו ומניינו.
לפתע, מבין שורות הקברים צץ גנן, מעובדי בית הקברות, שנענה בחפץ לב ובחיוך רחב לבקשה להשלים מניין איתנו. הוא כיסה את ראשו במטפחת, נתן מזמנו למעמד ה'קדיש', אמר שנה טובה והלך לדרכו, משאיר אותנו לפרקי תהילים בהם המניין רצוי אך לא הכרחי.
בתוקף היותי אחרון בשורה יצא לי להחליף כמה מילים עם הגנן בשעה שהצטרף לכוחותינו. כך התברר לי שהנ"ל יותר צדיק אפילו ממה שחשבתי, בהיותו גוי גמור. כלומר, ערבי.
אמרתי לו "ש…ש… ש… הכל סבבה".
שנה דבש.